יושב על הגשר-סיפור קצר

השמיים, אלה כל הזמן היו השמיים הכחולים והארורים האלו. הוא התיישב בנוח על על הדרגש שנמתח מהגשר הגדול ולהבן שחיבר בין שתי הכבישים, שטיח כחול ומנצנץ נפתח מולו והמשיך לזרום עד אינספור קילומטרים. השמיים שהטילו גוון כחול מאיים לעולם לא השתנו, מתחילת הזמן הוא חשב לעצמו. מעולם לא היה לו פחד מגבהים, או שאולי לא היה לו זמן לחשוב על פחד. יותר מדי דברים קרו בזמן קצר שההבנה שלו היית לקויה בכל מה שקשור להימצאות בעולם זה ולחושים שלו, אין זמן. המתכת הקרה שפשפה את רגליו הארוכות וסמרה את שיערות הגב שלו, הרוח שפגעה בו בקביעות המשיכה להתגבר והוא תהה עם זה היה רעיון נבון לבוא לכאן, עוד פעם. מוזר. הוא הרגיש משהו בכיסו, משהו קר ונוקשה כמו המתכת מתחתיו. הוא לא זכר שהוא שם חפץ בכיסו, או לא רצה לזכור. הוא מישש את החפץ ובאי רצון רב הוציא אותו מכיסאו, הוא פלט נחירה קצרה כשנזכר מהו היה. החפץ היה כוכב מתכתי ושחור, חלק מכל פינותיו ונראה שהזמן השאיר עליו את חותמו. שריטות לבנות וזוהמה אחרת שררה על הכוכב המוזר, אך הוא שכח למה הוא שייך. הוא מישש את הכוכב עם ידיו והופתע לגלות שלמרות כל השריטות הוא הרגיש חלק לגמרי, היה משהו יפה תואר בחפץ. משהו שהוא לא הצליח להבין. השמיים הבהבו קצרות והוא ראה שטורים ארוכים של אור מתחילים להסתדר, הוא שמע את הרוח פוגעת בגשר. הוא כבר לא שמע מכוניות, היו שם מכוניות בכלל? טורים של אור כסוף מכל קצוות השמיים התחילו להתאסף לכדור אחד, האם הוא היחידי שראה את זה?. האורות גרמו לכוכבים להסתחרר בצורות וצבעים משונים, הוא לא הבין מה קורה. הוא רצה לברוח באימה למקום מבטחים אך משהו במופע היה כל כך מהפנט, החפץ המיסתורי התחיל לרעוד בידו וחום לוהט פרץ מתוך הכוכב והזעיק אותו. הוא פלט זעקה קטנה ופלט קללה אחת או שתיים שלא היה בהן צורך. ידיו להטו ונראו אדומות להחריד, הכוכב נפל לכיוון הנהר הגדול והכחול. הוא הבין מה עליו לעשות, הוא נעמד על רגליו ופרש את ידיו לצדדים, הרוח לא הרפתה ממנו ולחשה באוזנו "פול, ילד, פול!" חבטה גדולה ובלתי נראית פגעה באחורי ולפני שהספיק להבין זאת העולם נפרש מתחתיו, זרועותיו לצד גופו ופניו פונות כלפי מטה. כמו חץ מהיר כברק הוא טס לכיוון הכוכב שהבהב באור אדום. הוא הרגיש נורא, אך הוא היה חייב להיאחז בכוכב. הדבר הכי יפה שאי פעם ראה. ככל שעבר יותר מרחק הקרקע התרחקה ממנו, נותנת לו הזדמנות לתפוס את הכוכב. הנער התקרב לכוכב שדאה באוויר והרגיש את החום שבוקע ממנו, הוא היה כל כך קרוב. כן!
הוא אחז את הכוכב בחוזקה בידיו והחום התפרש בכל גופו וגרם לו להרגיש כמו השמש הבוערת, אך לפתע תחושת קור פגעה בפניו וגרמה לו להתהפך באוויר. הכוכב בתוך ידו הרגיש קל יותר והתחיל להתפרק למיליוני חלקיקים זוהרים ולוהטים של אבק כוכבים, נשימתו הועתקה ממנו וגופו נחבט בנהר הקפוא כמו קיר של בטון, בליבו שכנה צינה איומה וידיו בערו והעלו אדים, הוא איבד את זה. תקוותו היחידה. הוא שכב חסר אונים בתחתית הגשר והרגיש כי הנהר מתייבש, הרוח עזבה אותו. השנאה להטה בתוכו ואז הוא הסתכל למעלה. עוד מישהו
יושב על הגשר