ילדה תמימה

נשימותיה הופכת לכבדות יותר ויותר עם כל צעד שהוא מתקדם לעברה,
עם כל צעד שהוא מתקדם היא הולכת בזהירות ובאיטיות לאחור, היא מרגישה את ליבה פועם בחוזקה, היא מתקשה להאמין שהיא הייתה כל כך טיפשה.
הם הזהירו אותה, הם אמרו לה לא לבוא אבל היא כנראה הייתה תמימה ובחרה בכל זאת להיפגש עם אותו הזר, שוב חיוך קטן מתפשט על פניו, חיוך כזה שגורם לגופה לרעוד, שוב אותן מילים חוזרות על עצמן 'אל תדאגי' , 'אני לא אעשה כלום' , 'כמה את יפה' , 'כמה את מושכת' , 'את כבר בוגרת',
קולו המחוספס והגברי, גופו השזוף והשרירי היא מתקשה להאמין שזה הבחור שאיתו התכתבה בצ'אט הווירטואלי. ליבה מתכווץ, היא רוצה להעלם, היא ממשיך להתקדם לעברה והיא כבר לאחור לא יכולה ללכת, היא התנגשה בקיר הקר היא ידעה שאין לה ברירה, להתקשר היא לא יכולה, היא לא רוצה להראות כמה היא טיפשה, כמה היא עקשנית, ושוב בצעדים קטנים הוא מתקרב אליה,
ושוב במילים קטנות אך עמוקות הוא מצליח לפגוע בה ולגרום לה לבכות,
הוא נצמד אליה, וככל שהוא נצמד יותר ככה גבה מתנגש בקיר הקר והלא נעים, הוא מלטף את ראשה, את שיערה ושוב חוזר על 'כמה את יפה', בלי הודעה מוקדמת, ובלי היסוס את חולצתה הוא מפשיט מגופה הקטן, היא לא הצליחה להתנגד, היא יודעת שזה ייגמר באסון, היא לא רוצה להיות הילדות האלה מהכתבות בעיתון, מהילדות האלה, התמימות שמאמינות לבחור שהציג את עצמו כנער, כנער טוב, חכם. היא יודעת, היא יודעת שהיא עשתה טעות, וברגע שהחצאית הקצרה מרגליה נפלה, כל עולמה נחרב…