ילדה…?

פעם היא הייתה ילדה. 
היו לה עיניים תמות וחיוך מלאכי שלא ידע רוע מהו. 
החיים שלה היו מאושרים, והיא אהבה אותם. אהבה מאד. 
ויום אחד המבט שלה הפך מתם לתמה. אבל לא היה מקום לשאלות. 
העולם הראה לה את פרצופו האמיתי. המפלצתי. כמו בגד בה… באמון שנתנה בו. 
והיא הבינה, שהיא הפסיקה להיות ילדה. 
היא הייתה מוכרחה להתקשח ולצאת אל הזירה. החורף תקף בה במלוא עוצמתו מותיר אותה חשופה, נבגדת. 
היא שנאה אותו, את החורף הזה שמתיך את מימיו בעוצמה ונמהל עם דמעותיה המרות. ששוטף ומציף את הכל ואינו מאפשר לצעוד על קרקע בטוחה… בשבילי הילדות המוכרים לה כל כך…
—
פעם, היא אהבה להסתכל בחלון ולהביט בעיניים חולמניות אל השמים הזכים ללא רבב ולנפנף לשלום לעוד יונה צחורה שנבלעה אי שם בעננים…
אבל אז, כשהביטה כהרגלה כבר לא ראתה את כל אלה במקום זאת- רק האף הקטן שלה נדבק אל הזגוגית הקרה וקפא. וגם הלב שלה קפא. השמיים היו אפורים, קודרים לא נותנים לשום קרן אור לחדור בעדם. 
היא יצאה החוצה אל הסערה וניסתה לרוץ בכל הכוח אבל הרוח הדפה אות בחוזקה לאחור. ואז, היא נשאה את הראש שלה למעלה וצעקה דמומה פילחה את השמים, ואת הלב שלה. ובאפיסת כוחות שמטה את ראשה והתלעלעה בדמעותיה…
אבל החורף לא נתן לה מנוח, היא הטלטלה בעוז, נחבטת בכל גופה והקור חדר לעצמות, היא ניסתה לקום ולהמשיך— אבל החושך סגר עליה לא מותיר לה מקום מפלט. הצעקות שלה כבר לא היו של קריאה או של הצלה, אלא דמו יותר ליללות של בעל חיים פצוע… והיה אחד ששמע, שידע…
ויום אחד אור גדול שטף אותה- והיא נתנה לו. נתנה לו לעטוף אותה בתקווה. באהבה. לאט לאט יבשו גם הדמעות שסימאו את עיניה ואטמו את ליבה מלהבחין בטוב…
ושוב היא נפתחה, נותנת לילד שבתוכה לפרוח, לעוף—