כותלי חדרי המשעממים

סופרת את מספרי כותלי החדר שוב ושוב
ואף פעם לא נמאס לי כי יודעת אני…
שאצטרך לחפש עיסוק אחר שאותו יהיה לי קשה למצוא
משוטטת ברחבי החדר לכיוון הארון ולמיטה וכך שוב ושוב
בוהה בשעוני וסופרת את השניות הכואבות
כל דקה נרגשת כמו נצח
כל כך מיואשת מהכל
חדרי נראה כמו בית סוהר
שכלוא אותי שם עד סוף ימי חיי
אין לי חשק לדבר
אין לי חשק לשמוע שום קול או תזוזה
אין לי חשק לחפש עיסוק
אין לי חשק להיות בחברת אנשים שאותם גם ככה לא אוהב
מדמיינת איך הכל היה נראה אחרת
איך הכל היה אחר
יחס אחר
ומקום אחר
וחברת אנשים שונה לגמרי..
עולם כזה שבו לא אהיה שקופה
שקופה כלכך שאפשר לעבור דרכי
הרי זה לא יכאב לי…
הכאב זה הדבר האחרון שמעניין אותי
ויושבת אני בין כותלי החדר
ומחכה שהכול יהיה אחרת כי עד אז
לא ארצה מקום בעולם הזה
לא ארצה להיות רצויה
ולא בודדה
אנשים חושבים שאנשים בודדים הם מוזרים
הם פשוט לא אוהבים את החברה המסריחה הזאת
שרק מסריחה יותר ויותר דקה ודקה
מחכה עד שאסיים את תפקידי בחברה הזאת
ואשכב לי שם ללא שום תחושה בתוך הבור העמוק
ששם לא אראה אף אחד
אם אוכל לראות בכלל
הדבר היחיד שמצליח לעודד אותי הוא שאני יודעת
שבכל דקה זמני תם
אבל אותו קשה לי לעבור