כתמי צבע- הקדמה

לצייר את סוואן. השתמשתי בעיפרון פחם, גווני שחור לצללים הכהים שמתחת לעיניו, שבין אפו לשפתיו. לבן לחיוורון הבוהק של עור פניו. שחור בהיר, על גבול האפור, לעיניו. אפור בהיר לברק שבעיניו.
סוואן הביט בי, מבטו נוקב וחד, כאילו ממוגנט לעיני. הוא הסיט את שיערו שנכנס לעיניו, והביט בכפות ידי המשרטטות את עצמות הלחיים שלו על דף הנייר. ניסיתי לרוקן את סוואן לתוך הדף, לתפוס את ריסיו, מטילות צל על עצמות לחייו, את המבט המדויק בעיניו- נוקב, ועם זאת רך.
הוא הביט בנייר. ראיתי את מבטו מרפרף על הציור שלי, עלוב מול הדוגמה האמיתית- סוואן במלוא הדרו, אפילו שעל לחיו התפשטו חבורות כהות, אפילו ששרוולי חולצתו היו מוכתמים באפר, אפילו שהוא היה מטונף ומסריח- הוא היה סוואן, והוא היה החבר הכי טוב שלי, והיחיד.
ואז הוא הביט בי, וחייך. ראיתי את החיוך, אפילו שראשי היה מושפל ושיערי הכחול נתלה סבב פני, נכנס לעיני ומשמש כחוצץ ביני לבין עצמות הלחיים, הריסים, והחבורות שהרכיבו את סוואן.
כמו כתמי צבע חסרי צורה, שחורים וכחולים ואדומים על רקע עורו החיוור.
"את יודעת, סם, במשך חמש עשרה שנים שתקתי. היה לי הרבה מה לומר, אבל לא למי לומר את כל אותם הדברים. הם היו זניחים, ברובם, ובכל זאת, כל אחד מהם ריסק אותי, עד שהפכתי לאבקה חיה ונושמת של מי שהייתי קודם.
על הזרועות, צלקות ארוכות, שנמתחות מכתפי ועד מפרקי כף ידי. שלוש בכל זרוע. הן היו מזכרות לפציעות ישנות, פציעות ישנות, אבל טריות בזיכרון כאילו רק אתמול, שלושה סכינים פילחו כל אחת מהזרועות שלי.
חייתי בדממה. הייתי צל, משהו קיים שאף אחד לא שם לב אליו באמת. הצלקות דיברו בשם עצמן, ואת המילים- לא יכולתי לומר."
הוא בהה בנקודה כלשהי ליד ראשי.
"לא סיפרתי את זה לאף אחד. את היחידה שיודעת את כל הדברים האלה, אבל אני סומך עלייך, כמו שאני סומך על עצמי. את מבינה, סם?"
"סוואן," פתחתי, וקולי מעולם לא היה רך יותר. הוא קטע אותי, עיניו עדיין אפלות ומיוסרות. מבלי להביט בדף, העברתי את העיפרון על עיניו המצוירות, מכהה אותן, כפי שהיו אז, כהות, אפלות, מיוסרות מהזיכרונות הנוראים ביותר שלו.
"אני לא חושב שיש משהו שאת יכולה להגיד." אמר. עיניו עדיין לא הביטו בי, ורציתי למשוך אותן אליי, כאילו חוטים-
"עכשיו אני יכול לומר את כל המילים האלו, המילים הבוגדניות האלו. עכשיו אני יכול להגיד שמעולם לא אהבתי את אותם האנשים שפגעו בי, למרות שהיו הורי במובנים רבים כל כך, מלבד בדם. עכשיו אני יכול להגיד לך, סם, שמעולם לא הרגשתי יותר פגיע, אבל מעולם לא הרגשתי גם יותר מוגן."
סוואן הביט בי, ומבטו התבהר לפתע. ידעתי שגופו זוכר, גם אם ראשו מבקש לשכוח.
"סוואן," ניסתי לומר שוב. לא היה לי מה להגיד, לא ידעתי מה אני אמורה להגיד מול הגילוי הזה, מול הווידוי שלו על חייו, שהסתכם בתשעים ושלוש מילים בלבד, תשעים ושלוש מילים על שש עשרה שנים שלמות של זיכרונות.
ידיי המשיכו לצייר מעצמן, וחיוכו של סוואן צץ שוב, קודר. מחקתי בהרף עין את שפתיו המצוירות, ושרבטתי במהירות שאת החיוך הקודר, כי הוא היה הזיכרון שלי, מסוואן שנחשף מולי, ללא מסכות- סוואן האמיתי.