לאן כולם הולכים?

״ליאם.״ טלטלתי את ידו בחוזקה. ״ליאם!״
הוא לא ענה, רק שכב שם, מכווץ כמו מת. הייתכן?
הרחוב היה מרוסס בדם, מלא גופות שעד לפני רגע פעם בהן לב, נשימה עלתה וירדה, דם זרם בורידים.
הטילו פצצות על מגדלי התאומים לפני פחות משעה. אני שומעת אמבולנסים מגיעים. הם ייקחו ממני את ליאם ולא יישאר כלום. ״ליאם…״ אני מתייפחת. אני והוא בני 16, חברים כבר שנה וחצי. באנו לבוא למסעדה בקומה תשיעית של המגדל הימני. ואז הייתה פצצה. אני הספקתי לברוח. הוא נלכד בתוך שברים בוערים.
האנשים מהאמבולנס לוקחים את גופתו של ליאם. ״תעזבי, ילדה,״ אומר אחד מהם. הוא נראה המום. דמעות נקוו בעיניו וזלגו על פניו המלאות אבק.
״להתראות, ליאם.״ אני לוחשת. ״אני מקווה שהאל ייקח אותך למקום טוב יותר מפה.״

מה קרה הרגע? אני לא בטוח ממש. הדבר האחרון שאני זוכר היה חתיכה לוהטת של אחד הבניינים. ואז היא נחתה עליי והלב שלי עצר. ואז מתתי.
מוזר, למות. לא כל כך שונה מלחיות. נדמה כאילו כל הכוויות, החבורות והשריטות שהיו לי אי פעם נעלמו. אני מרגיש כאילו הוציאו אותי מניקוי יבש.
הגוף שלי נישא על ענן. אני מבחין בשער זהוב. וואו! יכול להיות שהגעתי לגן עדן? ובכן, לא הייתי אדם טוב במיוחד. למעשה, התכוונתי להיפרד מטרייסי במסעדה ההיא שהלכנו אליה, כי התאהבתי באחותה. אני בד״כ מבחין ביופי החיצוני לא הפנימי. אחותה של טרייסי, מיי, הייתה ג׳ינג׳ית עם עיניים אפורות. טרייסי הייתה סתם עוד ברונטית אחת, עיניים כחולות.
אתה כזה מגעיל, ליאם, אני חושב לעצמי. בטח טרייסי בוכה עליך עכשיו טילים, ואתה יושב פה ומצטער על זה שלא נשארת מספיק זמן כדי לנשק איזו מיי אחת? באמת.
אני מגיע על הענן לשער הזהוב ההוא. הוא נפתח בלי שום דבר מיוחד, זאת אומרת, בלי המלאכים האלה ששואלים איך היה היום האחרון שלך בכדור הארץ או משהו כזה כמו שתמיד דמיינתי.
המון אנשים, שהיו באותו ניקוי יבש כמוני, יושבים שם על ענני- ספסל כאלה. הם שותים משהו מכוסות, אבל לא אוכלים כלום. ״הכל בסדר כאן?״
אחת הנשים מסתובבת אליי. ואני מזהה אותה. זו מיי! זו באמת מיי! ״היי, ליאם. נחמד לראות שגם אתה מת.״
אני מתאפק לא לצעוק עליה כמה שהיא חתיכה. ״מה אתם עושים?״
״חושבים על החיים. בוא, תשתה משהו.״ לא מוצאת חן בעיניי השאננות של מיי. טרייסי הייתה תמיד עליזה וקופצנית כזו.
״מה יש בכוס?״ אני שואל.
״ אהה, זה נוזל כזה שמונע התקפי לב במקרה כזה.״ היא מורה בראשה לכיוון אישה אחת עם שיער בלונדיני. הענן נפתח מתחתיה. והיא נופלת. אבל לאן?
״לאן כולם הולכים?״ אני תמה.
״אין לי מושג. פשוט תצטרך לחכות.״ הענן נפתח מתחת למיי. ״להתראות, ליאם.״
אני ניגש לחבק אותה, וכמעט נופל בעצמי כשהיא נבלעת בחור בענן. אני לא יודע מה לעשות, אז אני פשוט יושב על ספסל הענן ושותה את המשקה המוזר הזה מהכוס.
נדמה שרצות תמונות על פניי פתאום. תמונות מוזרות, חשוכות. מאוד. ואז הענן נפתח ואני נופל.

צרחה של אישה. לא צרחה ספונטנית. צרח מתוך כאב. אני רואה אור חזק מאוד. אני מרגיש גם מאוד טיפש. כאילו יש לי מוח של..
״איזה תינוק מתוק!״ אומרת האישה שם.
ורופא כלשהו ניגש לחתוך את חבל הטבור שלא שמתי לב אליו עד כה. הוא נחתך. ואז כל מה שידעתי אי פעם- על טרייסי, מיי, על הכיתה שלי, מי ההורים שלי, איך קוראים לכלב שלי, באיזה צבע הקירות בחדר שלי- נשכחים.
״ מה דעתכם שנקרא לו לואי?״
״כן. שם נפלא.״
מכסים אותי במין שמיכה צמרירית כזו. אני לא יכול לחשוב כלום כרגע. אז אני פשוט זורם עם זה.

״לואי. קום. יש בית ספר.״
״לאאאא.״
״קום כבר, יצור חסר תועלת!״ אני חש בעיטה ופוקח את העיניים, ומצליח להבחין ברצפת העץ הממורקת של החדר שלי.
אחותי הגדולה פלורה, בת שבע עשרה, עומדת מעליי ומבט זועף בעיניה. ״זוז, חלאה. אימא אמרה שאני צריכה להעיר אותך לבית הספר.״
אני מסלק אותה מהחדר שלי בזמן שאני מתלבש. הוא ענקי כתמיד, מלא בגביעי כדורסל וכדורגל וכל ספורט אפשרי אחר. מיטה יוקרתית נמצאת מתחת לחלון.
אני לובש את החולצת A שלי. יורד למטה ורואה את אימא, קייסי, קרוליין ורג׳ מחכים לי. ארוחת בוקר של פנקייקים מתוקים נמצאת על השולחן. אני מתיישב ולוקח אחד. ״בוקר טוב.״
״בוקר טוב, חמוד,״ אומרת אימא. ״ישנת טוב?״
״כן. אבל קמתי לא טוב.״ אני אומר. היא לא צריכה שאפרט יותר. היא נועצת מבט זועם בפלורה. ״עוד פעם דחפת אותו?״
״כן. הוא לא הסכים לקום,״ אמרה פלורה וסרקה את שערה מול המראה.
״פלורה רייצ׳ל. אם עוד פעם אחת את תעשי את זה לאחיך, אני אקרקע אותך לשבוע.״
״כן, בטח.״ אומרת קרוליין. ״כמו שקרקעת אותה שבוע שעבר? או לפני יומיים?״
״את רוצה שאני אקרקע גם אותך?״ אימא מתרגזת.
״בכיף. אין לי בעיה להתבטל כל היום בבית.״
היא מסתכלת על רג׳ והם פורצים בצחוק. קרוליין בת שלוש עשרה, רג׳ בין שתים עשרה. הם אלופים בציור ובפיסול. ״תשתקו,״ אמרה קייסי וזרקה עליהם חתיכה של פנקייק.
קייסי בת עשר. שערה החום הבהיר מגיע עד לקצה גבה, ואסוף תמיד בצמה אלגנטית. היא תמיד הייתה מנומסת מבין חמשתנו. הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות לך הוא לזרוק עליך חתיכה של פנקייק.
רג׳ מוציא מכיסו חתיכת פלסטלינה ומתחיל לפסל ממנה ציפור. ״אויש, תפסיק עם השטויות האמנותיות האלה שלך.״ אומרת פלורה ומועכת את זה בתנועה אחת של ידה.
רג׳ מעיף לה סטירה ומתחילה מלחמת אוכל שלמה. אימא שלי מנסה להשליט סדר, ותוך דקה האומנת שלה, אמה מגיעה. ״מה קורה כאן?״ היא אומרת בזעם. היא מפרידה בינינו ומתחילה לסדר את השולחן. היא בת ארבעים ושתיים, והיא סוג של משרתת שלנו בבית העצום הזה. ״איפה אוליבר?״ היא שואלת את אימא שלי.
״בעבודה. כמו תמיד.״ עונה אימא. אוליבר זה אבא שלי. יש לו חברת ביטוח והוא יוצא לעבודה בחמש בבוקר וחוזר באחת עשרה בלילה. כבר שכחתי איך הוא נראה.
״איזה בלגן!״ כועסת אמה. ״צאו לבית הספר. מהר!״
אימא, אני ואחיי נכנסים לתוך הג׳יפ הענק שלנו, שיש בו שבעה מושבים, שתי טלוויזיות מחוברות לכיסאות וחלונות כהים.
כמובן שהריב שמתנהל כל יום בערך מתחדש. ״אני רוצה לראות ׳הורד האדום׳.״ אומרת פלורה. ״היום אלחנדרו יוצא לדייט הראשון שלו עם סלי!״
קרוליין עשתה ״בעע״ עם הפה. ״אני מעדיפה לראות ׳כישופים ולחושבים׳. זה הרבה יותר טוב מהטלנובלה המטומטמת שלך.״
״כן בטח.״ אומר רג׳. ״יש את המופע של להקת ׳דפוק בדלת׳ היום. תדליקי כבר, פלורה.״
״אני רוצה לראות את התוכנית על הפיות.״ אומרת קייסי.
הם ממשיכים להתווכח. ״תשתקו!״ צועקת אימא. ״עד שאתם מחליטים מה לראות כבר הגענו.״
רג׳ וקייסי יורדים מהאוטו לבית הספר שלהם, ואנחנו ממשיכים בנסיעה. ״מזל. אני לא רוצה לראות פיות מטופשות ולהקות גרועות.״ אני מציין.
״דפוק בדלת לא כאלה זוועתיים. אבל האלחנדרו הזה נראה כמו פרה מתה.״ אומרת קרוליין. מזל שהחגורה קושרת את גופה הזוויתי של פלורה.
ואז אנחנו מגיעים לבית הספר שלנו. ״להתראות, ואל תעשו צרות.״ היא מסתכלת על קרוליין ועליי.
״אני יצאתי הכי טוב מבינינו.״ אומרת פלורה ומפריחה נשיקה לאימא. ״פרחה,״ מסננת קרוליין. אני חייב להסכים איתה. אבל היא בת שבע עשרה. עוד מעט היא תלך לצבא. ומה אני אעשה? אני קטן ממנה בשנה. נו טוב. נחיה עם כל האחים הקטנים והחופרים שלי, בלי מישהו לריב איתו.
״יואו, לואי!״ קורא חבר שלי, דרק. ״יש מורה חדשה והיא כזו שווה! בוא לראות!״
אוי, דרק והשטויות שלו. אני זוכר רק מישהי אחת. חברה ישנה שלי. האנה. היא עברה בית ספר. איך אהבתי אותה.. היא זרקה אותי..
הסיטואציה הזו די מוכרת לי. האמת.
אנחנו נכנסים לכיתה ויושבת שם מורה. היא אומרת לנו להתיישב במקומות. לפי המבט על הפנים שלה נדמה שהיא עברה הרבה בחיים. ״שלום. אני המורה החדשה ואני אחליף את מוניקה, המורה שלכם לחינוך.״ זה לא שמישהו הולך להתגעגע למורה הזקנה ההיא. ״עכשיו אני רוצה להכיר אתכם. כל אחד יספר על עצמו.״
טוב, אני שונא את זה, אבל מפסידים זמן לימודים. בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, אני שואל, ״המורה, לא סיפרת לנו על עצמך.״
״הו, נכון.״ היא אומרת. יש לה שיער ברונטי ועיניים כחולות. ״אני בת שלושים ושתיים, רווקה.״ הילדים מסתכלים עליה והם נראים די עצובים. נראה שהיא באמת הצליחה להיכנס פה ללב של מישהו.
״והמורה, המורה,״ אומר איזה ילד, ״איך קוראים לך?״

״טרייסי.״

תראו איך החיים לפעמים מפגישים בין אנשים, שלפעמים אין להם מושג שהם הכירו איכשהו בעקיפין פעם. אם לא הבנתם, הנשמה של ליאם פגשה את טרייסי, חברתו, ששרדה את התאומים. הסיפור מתרחש ב- 2017.