להחיות את סיפורי הטיוטה

החלטתי שיש לי כבר יותר מדי סיפורים בטיוטות. יש לי סיפור עם 4 פרקים על פרים, ויש לי פרק 1 של סיפור שהוא לא גמור, וקטע קצר עם חמישה משפטים ואני לא מצליחה לגמור אותו, ועוד כל מיני דברים מעצבנים. הבעיה היא, שכל פעם שאני נכנסת לטיוטות, עולה בי שוב התחושה הזאת של "לעזאזל, איך אני אמורה להמשיך את זה?" או "אוף, אין לי איך לתאר את הרגע הזה". וזה מעצבן. וכל פעם שאני חושבת על סיפור בהמשכים, כולי ב: "ואו, זה הולך להיות כל כך אדיר!", "יהיו לי 3589025 קוראים ואני אכנס למומלצים!", ואני מתחילה לתאר בראש שלי כל מיני סיטוצאיות מגניבות ודמויות מקוריות, הכל תמיד גומר בטיוטות. אפילו עכשיו אני יכולה לדמיין נערה עם שיער ג'ינג'י-חום שאסוף בגומייה בקצה, עם נמשים ועיניים חומות שנלחמת בעזרת חרב כסופה וארוכה. יש לה בגדים חומים מרופטים כאלה שמזכירים את ימי הביניים, חולצה לבנה מלוכלכת עם שרוולים קרועים וקצרים, מחוך חום ומכנסיים חומות בהירות שקשורות
בחוטים בקצוותיהן. ועכשיו אחרי שכתבתי את זה, התשוקה להמשיך לדמיין פשוט נעלמה. זה מוזר. גם אם חשבתי לכתוב קטעים אקראיים שצצים במחשבה שלי ויכולים להיות נפלאים לסיפורים, עכשיו אני יודעת שאחרי שאני אכתוב אותם החשק וה"אדירות" שהרגשתי כלפי זה פשוט יעלמו. וזה מדכא.