למות כל יום מחדש

למות כל יום מחדש

ועכשיו אתה שותק, מתעלם, כאילו שכל מה שאמרתי עד עכשיו, כאילו שכל מה שהרגשתי עד עכשיו
היו רק מילים שעוברות דרכך, רק רגשות שלעולם לא אוכל לחלוק איתך.
אני מדברת אליך ואין מי שעונה
וכל יום מחדש אני קצת מקווה שפתאום זה ישתנה.
תגיב, תראה סימן חיים, שאתה עדין רוצה בקירבתי, עדין רוצה קצת אותי.
שלא הכל היה סתם,
איך אתה יכול להתעלם כאילו לא נברא דבר מעולם.
כאילו אף פעם לא היינו,
אפילו לשניה אחת
יותר משני זרים,
ואולי אנחנו היינו
יותר ממה שציפיתי.
יותר ממה שחשבת שיקרה.
השתיקה שלך צורמת
איך אתה לא רואה,
אתה הורג אותי, כל יום מחדש.
והצבתי לעצמי גבולות ובניתי סביבי הרבה חומות, בלבנים ואבנים גדולות,
כדי שאנשים כמוך לא יוכלו להתקרב,
כדי שאף אחד אף פעם
לא יצליח לגעת לי שוב בלב.

אני זוכרת ששתקנו ארוכות
ושאלת אם אני חושבת שאתה ילד טוב, אמרת שאתה כבר לא בעייתי
ואם הייתי מכירה אותך שנה שעברה
הייתי רואה כמה השתנת.
אמרת שאתה מרגיש
שהכל סביבך קורס,
שאתה רוצה לברוח ולהעלם.
פחדתי לדבר, להגיד איזה משהו מפגר
שירתיע וירחיק אותך ממני,
אז בחרתי לשתוק, למרות שהיה לי המון מה להגיד.
במקום זה כל מה שעשיתי זה להציע לך את החיבוק שלי,
שתתחפר לרגע בין זרועותי
שאני אוכל לחבק אותך אליי
כמו ילד קטן
לנשק את מצחך.
ואולי קצת להריח אותך.
היית כל כך קרוב אליי,
ולבנה אחת אחרי השניה נפלה.
ואמרתי לעצמי בלב ׳אל תשברי, אל תנפצי חומותייך עכשיו הוא רק עוד אחד גם הוא ילך, יעלם׳
ובמה שהרגשתי לא הצלחתי לשלוט
לא הצלחתי לעצור את הלבנים שנופלות
אני התרגלתי תוך שבועות ספורים לדבר איתך כל יום, כמעט כל היום.
נקשרתי אליך, התאהבתי בך.
הלוואי והיית קורא את זה עכשיו ופתאום זה היה משנה לך.
אבל ברחת ממני, כי אני מרחיקה מעליי את כולם.
מפלצת שאף אחד לא יאהב לעולם.
ואני נשארתי עם כל הרעש בראש
עם כל הריקנות הזו בלב,
אני חיה מבחוץ, אני מתה מבפנים
הלוואי והיית יכולה לקרוא בין השורות
הלוואי שהיית יכול להסביר;
איך זה הגיוני שריק מרגיש כל כך כבד.
ועכשיו אתה שותק, מתעלם, כאילו שכל מה שאמרתי עד עכשיו, כאילו שכל מה שהרגשתי עד עכשיו
היו רק מילים שעוברות דרכך, רק רגשות שלעולם לא אוכל לחלוק איתך.