לעמוד על הראש

אני מתהפכת, מרגישה בקווצות השיער נופלות על המזרן ובדם יורד אט-אט לראשי. ״את לא תצליחי,׳ שמעתי אותו מלגלג. ״אף אחד לא הצליח.״
״אני כן,״ אני אומרת. ״תחיה ותראה.״
אני רואה את העולם הפוך: הרצפה היא התקרה והתקרה היא הרצפה, חפצי האקרובטיקה מרחפים באוויר והצלליות משתקפות בשמיים. ורק אני, אני היחידה שעומדת כאן, איתנה.
״לא נמאס לך?״ הוא קורא אחרי עשר דקות.
״לא,״ אני אומרת בקול צרוד מאוד. אני מייד משתעלת. ״אני אצליח.״
אני ואח שלי התערבנו. אני אמרתי לו שאם כל היכולות שלי באקרובטיקה אני אצליח לעמוד על הראש במשך שעה. הוא לא הסכים איתי.
הידיים שלי מתחילות להתעייף, והמזרן כמו נדבק לראשי. העיניים שלי נעצמות לאט, ואני מניחה שכל הפנים שלי אדומות. הרגליים מתחילות לרעוד. אני מרגישה בדמעות זולגות על פניי אל המזרן.
״את בוכה, קורה?״ הוא ניגש אליי. ״קומי, משוגעת! עברו 40 דקות!״
״לא אקום.״ אני ממצמצת וחוזרת לעצמי. ״לא אפסיד בהתערבות מולך.״
הוא מגלגל את עיניו והולך משם. בינתיים הצלליות נעלמו, החפצים נערמו בערימה מסודרת ליד הקיר וחלק מהאורות כבו.
״טום..״ אני מתנשמת באיטיות. ״עוד כמה זמן נשאר לי?״
״דקה,״ הוא אומר בדאגה. ״מספיק, את כולך אדומה- קומי..״
אני מנידה בראשי, ובבת-אחת מקיאה את כל מה שאכלתי היום, היישר על המזרן הכחול. אני ממשיכה לעמוד הפוך בעוד טום צועק משהו, אימא שלי באה בריצה ולוקחת אותי בכוח מהרגליים. מניחים אותי על מזרן נקי ומושיטים לי כוס מים. ״מה עשית, קורה?״ שואלת אמא שלי ומניחה מטלית לחה על ראשי.
אני מסתכלת בשעון שמאחוריה. השעה 16:01. אני מחייכת. ״ניצחתי, טום,״ אני אומרת חלושות לפני שאני מתעלפת.