מצפון אחרי עשור.

דוק של אבק מכסה את הקבר הלבן, בעזרת אצבעותיי אני מנקה את האבק. קבוצת אנשים, מתגודדת ליד אחד הקברים שבקצה בית הקברות, וניתן לשמוע את אנקתם ממקום עומדי.
אישה מתהלכת בין הקברים, ליבי דופק במהירות ואני מאמצת את עיני ומנסה לזהות את האלמונית ומתפללת בליבי שזו אינה האישה שאותה כה לא חשקתי לראותה. אך תפילותיי לא נשמעות, וזו האישה, אם אדייק זו ניצה. אני מתרחקת במהירות מהקבר, וחומקת מבית הקברות. גשם זלעפות יורד, ומטריה לא נמצאת ברשותי. בצעדים מהירים מנסה לחמוק מהטיפות שנתיכות על הקרקע. את תחנת האוטובוס גודש המון שמצטופף בתחנה הקטנה. האוטובוס שועט במעלה הרחוב, ועוצר בחריקת בלמים, תור משתרך ליד דלתו, ואני ממתינה בחוסר סבלנות לתורי. התור מתעכב משום מה "גברת, גשם יורד ואנשים ממהרים נא למהר" אדם משופם מזרז הגברת שככל הנראה מעקבת את התור. לבסוף התור משתחרר ואני עולה, מגישה לנהג את הסכום המדויק לקוחת את הקבלה ומתיישבת בסופו של האוטובוס.

מדרגות הבניין שוב מטונפות ופסולת גודשת אותם, אני נאנחת. כאשר אני מגיעה לקומה שבה דירתי, אני מתנשפת, ולוחצת על הידית ופותחת את דלת הדירה. רחש של כלים נשמע מהמטבח, אני חומקת לחדרי. הדמעות גודשות את עיני והמצפון שוב נוכח, אפילו אחרי עשור. הרגשתי כה רעה האשמה חיה, ומוחשית. מחלון חדרי הגשם לא פוסק, אלא רק מתחזק משקה שדות צמאים אחרי קיץ ארוך, וממלאה אגמים ונהרות. בצעדים בלתי מחושבים אני חוצה את המבואה ויוצאת מהדירה. במהירות מפתיעה יורדת את ששת הקומות וצועדת במהירות לעבר הים, נהגים צופרים לי בשל חוסר זהירותי אך לא אכפת לי, אני מרגישה שאני עומדת להשתגע. היום נפרש לפני, הגלים מתחרים בניהם מי יותר גבוה, והגשם יורד עלי ללא רחמים. החוף ריק, והמטורפת היחדה שיוצאת במזג האוויר הזה לים זו אני. אני חוצה את החוף, חול רטוב ממלא את נעלי ובגדי נדבקים לעורי. ומתיישבת על קו הים. הדמעות מתערבלות בגשם ורוצה פשוט, להיעלם. הפלאפון מצלצל, נינה רשום על פני הצג, ואני עונה. "אהובה איפה את?" קולה של חברתי נשמע, קול מרגיע בכל הטירוף הזה.
"מחר האזכרה של הדר" אני לוחשת במקום תשובה ומקווה שהיא שומעת אותי. שקט על הקו.
"היכן את?" היא שואלת בשנית.
"בים, מנסה להירגע" ממשיכה בלחישה.
"חזרי לדירה, תחליפי בגדים ועוד כחצי שעה מקסימום אני רואה אותך בפתח דירתי יש לנו שיחה לנהל" היא אומרת בטון שאינו ניתן לוויכוח. אני משתהה מעט על החוף, עוד קצת.
"קומי עכשיו, ותלכי לדירתך" היא מצווה כמו שאני ילדה קטנה וכאילו שהיא צופה עלי מרחוק. אנחה יוצאת מפי ואני שומטת את כתפי, מערבולת הרגשות עדין מתערבלת בגופי. אני קמה כמצוותה.
"קמת?" היא מבררת.
"כן" אני נענית לה כי אני יודעת שפגישה זו רק לטובתי, תשקיט מעט את הסערה שמתעצמת, במיוחד כמה שבועות לפני החמישי בינואר. שוב אני חוצה את החוף, וממהרת חזרה לדירה.
הדירה ריקה משותפי. אני מקלפת מעלי את בגדי שדבקו לעורי, ובתנועות רובוטיות, מתלבשת מסרקת מעט את שערי לובשת את מעילי ויוצאת.
ילדים, בעלי מטריות צבעוניות, מקפצים בשלוליות בחדווה וצחוקם מהדהד במעלה הרחוב.
אני חוצה כבישים, שוב בלי זהירות פונה ימינה ושמאלה במקומות הדרושים ומגיעה לבניין. את שלושת הקומות אני עולה, ומדלגת בכל פעם על מדרגה אחת וניצבת לפני דלתה. על הדלת, ממוסמר שלט "הבית של: נינה, יוגב קפוצ'ינו ויגואר" שתי דפיקות, רחשים נשמעים מפנים הבית ונינה פותחת לי בתנופה.
אני נכנסת, והיא עוטפת אותי בחיבוק ואני מתמסרת.
"שבי, אביא משהו לנשנש" מצווה, ובזריזות הולכת למטבח.
אני מתיישבת על הספות הכחולות. קפוצ'ינו בא לראות מי האורחת ואני מלטפת אותו בחיבה. קרקושים נשמעים מכיוון המטבח, וצלחת מתנפצת.
"מזל טוב!" אני קוראת וממהרת למטבח.
"סתם צלחת לא חשובה" היא אומרת ואוספת את השברים ומשליכה לפח.
"הקפה הרגיל?" מבררת בזמן שהמים רותחים.
"כן" אני עונה.
"מה איתך? שוב החמישי בינואר מתקרב?" שואלת בזמן שחותכת מפאי השוקולד המפורסם שלה.
"משהו כזה, המצפון כל כך מציק והרגשות האשמה מציפים הכול" אני משיבה בטון של ילדה בת שלוש. היא מחבקת אותי חיבוק נוסף, שמכיל בתוכו אהבה גדולה. המים רותחים היא מכינה לי את הקפה ולעצמה גם. היא מושיטה לי את ספל הקפה, ואנו צועדות חזרה לסלון.
אני סורקת אותה במבטי, הרסאטות שלה שחרוזים שזורים בהם מגיעות עד למותניה עיניה בצבע הדבש ומלאה מעט. אני שוקעת בספה, והיא בכורסא.
"שפכי הכול" היא אומרת ותולה בי את עיני הדבש כאות לציפייה.
"כמו כל החמישי בינואר לא איזה משהו מיוחד" אני לוחשת.
"רצחתי מישהי פאקינג רצחתי מישהי! ואני סוחבת זאת עשור, עשרות פסיכולוגים, וכדורים לא עזרו לקלף את רגשות האשמה, המצפון המעיק. לילותיי מסויטים!, הוריה מחשיבים אותי למפלצת שלקחה להם את בתה!" אני צועקת ודמעות זולגות במורד לחי. נינה לא נבהלת היא נשארת שלווה ורגועה, כמה ימים לפני החמישי בינואר בכל שנה מחדש אנו מנהלות את השיחה הזו. היא מקשיבה רוב קשב ואני פורקת בתסכול עז.
"לא רצחת במו ידיך" היא אומרת בשלווה.
"אמנם לא פיזת אך בהחלט מילולית! אני גרמתי לכל ילדי השכבה לנדות אותה, לכל ילדי הקיבוץ לעשות ממנה לעג, להשפיל אותה ומדוע? כי היה לי כוח, חוזק הקשיבו לי. אני לא אשכח את היום שבו אמרו לי שמצאו את גופתה בשירותי הבית כאשר חבילות כדורים פזורים סביבה!" אני ממשיכה בזעקותיי.
"מה יש לך לעשות, הרי אינך יכולה להחזיר הגלגל לאחור, להשיבה מהמתים" היא אומרת ולוגמת מכוס הקפה שלה. "מה שכן את יכולה לעשות ללכת להוריה, אמנם אני מאמניה שזה לא יכפה באופן מוחלט על מעשיך אך תראי להם שאת מביעה התנצלות".
"הרי זה לא יעזור, בתם כבר מתה בגללי!, הם לא יסלחו לי לעולם מבחינתם אני השטן בהתגלמותו, רוע בטהרתו!" אני מתפרצת לדבריה זונחת את כללי הנימוסים.
"הייתי בקברה היום, כמתכוונת להגיד לך סליחה, להתנצל אני יודעת שזה נשמע מטופש ואז ראיתי את אמה מרחוק ונסתי על נפשי" אני לוחשת כעת.
"אנא ממך אל תלכי אל קברה, זה סתם גורם לך לחוסר אונים ותסכול" היא אומרת ומלטפת אגב את קפוצ'ינו.
"אבל, רק רציתי להגיד לה סליחה, להתנצל על כל העוול שגרמתי לה שנטלה את חיה בטרם עת" אני אומרת ונשמעת שוב כילדה קטנה, אבודה בכל הטירוף הזה.
"האמת מגיע לי להרגיש כך!, גרמתי לה כה הרבה סבל אז גם לי מגיע לחוות מעט סבל" אני מלקה עצמי במילים.
והיא, היא רק עוטפת אותי בחיבוקה החם והמרגיע מנסה להשקיט ולו במעט את כל הטירוף והמצפון הזה, המצפון הזה שיעיק ויזכיר את האירוע שהתרחש לפני עשור, פצע שלעולם לא יגליד.