מתפנפנת

"מתפנפנת" הוא מסנן בשקט. הוא חושב שאני לא שומעת, הוא לא יודע שיש לי עור של פיל.
טמבל. טמבל. טמבל.
תבודדי את המילים, פשוט תבודדי אותן. תני להן להיעלם באוויר החם של הקיץ המעיק.
אחת, שתיים, שלוש.
הספירה מתחילה.
שעה ראשונה הולכת וחולפת כהרף עין, כי את הזמן אני מבזבזת בשכיבה על הגב והתמתחויות מיותרות.
אני מסתכלת על השעון.
7:25, עשרים וחמש דקות עברו. המתפנפנת סיימה להתמתח.
אני קמה כמעט ובזינוק. שלוש, ארבע, ו. אני מכריזה לעצמי ופורצת בריצה.
אני עוצרת ליד השער. אני נזכרת שאני לבושה בפיג'מה, קצרצרה. הרגליים של המתפנפנת נחשפות בפניי הציבור .
טוב, בערך?
אני חוזרת הביתה, לגלות שהשעה היא 8:00. שמונה בבוקר, שעתיים מאז תחילת הספירה.
אני נאנחת.
אני מחליפה את הבגדים במהירות הבזק. לעצור למקלחת?
לא, מתפנפנת, את הולכת להזיע!
אני נושמת עמוק ופורצת בריצה מתמשכת שנעצרת אי שם, בפינה נידחת של עירנו הנחמדת. זאת שמכנים אותה מטופחת, ובו זמנית מדביקים מסטיק למדרכה.
אני מרגישה את האוויר מעיק עליי.
מאיים לרסק לי את הבית חזה.
אני פותחת את השם בשביל לנשום.
1,
2,
3…
אני מאבדת ספירה. והכרה, פה אחד.
כשאני פוקחת את העיניים אני באותו המקום בו הייתי קודם.
השמש החמה של הצהריים כבר מזמן לא מכה בעורפי,
אף אחד לא שם לב שנעלמתי.
אף אחד לא עבר פה בשביל להיבהל.
"1…2…3…" אני נושמת עמוק וסוגרת את הספירה.
אולי אני מתפנפנת,
אבל לפחות אני מוכנה לנקוט צעד לשינוי,
גם אם אני לא מוצלחת בזה בכלל.
אני מרימה את עצמי על הרגליים, נושמת עמוק ופותחת בריצה.
אני מקווה שהפעם לא אאבד את ההכרה,
את הספירה איבדתי מזמן.