עד קצה ה… ובחזרה

פרק – דימוי עצמי

היום כשאני מביטה במראה אני לוחשת מבלי להאמין מהיוצא מפי "אני יפה", ושנייה אחר כך כשאני יוצאת החוצה אני בראשי לקוחת את כל המילים חזרה.
כבר התנסתי בכל הסגנונות (למעט עושר וטארש) הייתי שמנה, הייתי שרירנית, הייתי אנורקסית, מלאה, והיום רזה בפורפוציה.

היו לי את כל ארכי השיער (למעט ארוך במיוחד) והיו לי את כל גווני השיער אדומה, שחורה, חומה, דבשית, בלונדנית, ירוקה, כחולה, סגולה.

תמיד הייתי מסוג הבנות שצריכות לעבוד קשה כדי להראות הכי יפה והכי יפה שהצלחתי להיות תמיד נראתי כמו עוץ לי גוץ לי ליד אשה אחרת.

תמיד השוותי את עצמי לאחרות קינאתי בכל היפות למינהן שנראה שזה כאילו בא להן בקלות ללא מאמץ רק תורשה של גנים משובחים ושהן הצליחו לסובב לכל הבנים את הראש. קינאתי באלה שלא היה משנה אם היה להן כסף או שלא היה להן כל מה שהן רצו רק בגלל שהן יפות.

אני הייתי הרגשנית, מה שמניע אותי זה אמוציות שפע מהם – הם שולטים בי ואני בובת חוטים בידם.
אני משתעממת בקלות, משנה את מראה החיצוני שיתאים לתמונה שרצה לי בראש באותו הרגע ואף פעם זה לא יוצא דומה.

אני מפוצלת לשנים באופן תמידי, קיצונית בדעותי האישיות ובמעשיי וכן גם ברגשותיי.

הכל שחור או לבן אין אפור למרות שתמיד רציתי להרגיש תכלת ורוד וצהוב אבל כשמרגישים קצת תכלת חוזרים אחר כך להרגיש שחור ואז ההרגשה גרועה יותר וריקנית.

בעיני עצמי אני חיה את עקרונותי ובוגדת בהם באותה נשימה, אני יפת נפש ומכוערת במקביל באותה נשימה.
החיצוניות שלי מתורגמת ללא הצלחה לנפשות הפועלות המושכות בפנים בחוטים.

יש לי משבר זהות רציני עם עצמי כי אני הלכתי לאיבוד בין כל החלקים השונים שמרכיבים אותי. כולם אמיתיים וכולם מזוייפים
ובכל זאת אחרי שנים של שנאה עצמית

אני מצליחה להסתכל במראה וללחוש מבלי להאמין שאנו זו שלוחשת את המילים …..
"אני יפה ".

חנה צ'.