ערמת שקרים פרק-1

תלולית החפצים שהולכת ונערמת ניצבת מחוץ למחסן אשר נמצא מאחורי הבית. כמחצית השעה לערך אני תרה אחר תרמיל מסוים עוברת בדקדקנות על כל חפץ, מרימה חפצים ופותחת ארגזים, אך לתרמיל אין כל זכר. לעומת אי מציאת התרמיל אני דווקא מוצאת מזכרות מהיותי קטנה, פסים עקומים ועיגולים בלתי סימטריים מצוירים על גבי כמה דפים, ונצנצים הפזורים באקראיות על גבי עוד יצירה של ילדה שלבטח התפארה בציוריה להוריה בחזרתה מהגן.
עוד ארגז נוסף נפתח בתלישת סלוטייפ והתרמיל גם כן אינו נמצא בארגז הגדול אך ערימת מחברות חומות של בית הספר נגלות בתחתית הארגז. הסקרנות גואה בקרבי ואני מוציאה את ערמת המחברות. שש במספר, שש מחברות בסך הכול יש בערמה, קצותיהן בלויות והן מעט מקומטות.
"אישי" רשום על כל אחת מהמחברות בכתב יד מסולסל, כתב שאיני מכירה. העובדה שרשום אישי על גבי המחברת מרתיעה אותי, יתכן שהמחברות שייכות לאחת מאחיותיי או לחלופין לאבי אך צביטת סקרנות מורגשת בשיפולי בטני וידי מנסות ליישר את הקמטים ופותחות באקראיות מוחלטת מחברת, ובאותו כתב יד מסולסל ובלתי מוכר רשום :"מחברת מספר חמש" אני מחפשת את המחברת הראשונה במספר, ומוצאת אותה ועיני מתחילות להתרוצץ בחוריהן מחברות מילים למשפטים, משפטים לקטעים, וקטעים לעמודים שלמים, וכך רשום: "התאריך היום השש עשר במרץ אלפים ושבע.
הבית הפוך, כלים גודשים את הכיור, הכביסה עולה על גדותיה ושקט. אין איש בבית. אני במיטה מתחפרת בין השמיכות הרכות מתקשה לצאת מהמיטה כאילו מישהו סחט ממני את טיפת
הכוח האחרונה.
הבנות ישובו מהגנים בעוד כשעה וארוחת הצהריים אינה מוכנה, איני רוצה שבית מבולגן יקבל את פניהם, אך.. אך אין לי כוח לעשות דבר, העייפות המאוסה הזו ששום שעות שינה מרובות לא יוכלו לפצות עליה, והחלל שפוערת הריקנות בקרבי רק מתעצמת משעה לשעה, מיום, ליום כמו מפלצת רעבתנית שאוכלת עוד ועד פיסות נפש רקובה.
ענת"
רגע… ענת זו הייתה אמא שלי, ואמא שלי הייתה אישה מלאת חיים, שמחה, עם חיוך קבוע שמתנוסס על שפתייה לפחות זה מה שאני זוכרת לפני שהיא נהרגה בתאונת דרכים. הייתכן שאימי לא מתה בתאונת דרכים אלא זו בדיה שספרו לי רק בשביל לסבר את אוזני ובעצם היא מתה מוות טראגי?.
את סתם קופצת למסקנות במהירות, אני מרגיעה את עצמי הרי אמא נהרגה בתאונה פגע וברח, כאשר חצתה את הכביש. מחברת נוספת נפתחת באקראיות, זו מחברת שלישית במספר. הכתב, אותו כתב יד מסולסל אך פעם נראה שנכתב בצורה נמהרת סערת רגשות בערה בקרב הכותבת.
"היום השמונה עשר באפריל כמו שרשמתי בפעם האחרונה…" אני מדפדפת לדף שלפני הדף הנוכחי בכדי לראות אשר רשמה. הכתב המסולסל ניבט מבעד לשורות, גם הפעם נראה שהכותבת רשמה זאת שסערה התחוללה בנפשה.

"החמש עשרה באפריל היום.
אין איש שחושד שמשהו לא כשורה. אודי, הבנות ויתר סביבתי, כולם בטוחים שהכול תקין, שאיני קורסת מבפנים שאין שום מפלצת שאני מאכילה אותה בעצב וריקנות. אך החלטתי להפסיק להאכיל אותה, וכך היא תפסיק לגדול ולהתעצם, בכל אופן ככה אני מקווה. קבעתי תור במרפאה פרטית ולא דרך הקופה לפסיכיאטר בעל שם נועד, דוקטור ברנשטיין שמו. מחר אתייצב אצלו, וכמובן שאין איש יודע על מעשה זה.
אני מפחדת כל כך כל כך על שידעו על המתחולל בנפשי מעדיפה לשדר רוגע. חוזק. עוצמה. בינתיים אני מנהלת את חיי על מי מנוחות, לפחות כך אני משדרת מבחוץ, כהרגלי אני ממשיכה להיות אם ורעייה למופת מחבקת ומכילה. האבסורד הוא שבקושי את רגשותיי אני מצליחה להכיל אך רגשותיהם של האחרים אני בהחלט מצליחה ואפילו לייעץ להם.
ענת".

בחילה מטפסת במעלה גרוני, הכל היה שקר וכזב, אמא ניהלה חיים כפולים לכאורה, הייתה שחקנית נהדרת, שיחקה משחק שלבטח בבית ספר למשחק אם הייתה לומדת בו היה מתקבל בתשואות רמות ובהערצה, אין היא הייתה אישה שמחה כלל וכלל אלא התהלכה בעולם עם נפש חולה ומפלצת נוראית שכמו גור כלבים ישן בקרבה.
אני קורסת על הארץ מחברת פיסות מידע ושוב המסקנה הנוראית ההיא, סביר להניח שאמא אינה מתה בתאונת דרכים, אלא… לא לא! זה אינו יכול להיות, פשוט לא ייתכן! אני תרה אחר המחברת השישית, והאחרונה בכדי שאאמת את חשדותיי בדבר מותה של אימי, אני מדפדפת לסופו של המחברת. אך הפעם הכתב מסודר, האותיות כתובות באופן מושלם אין נראה שעבר עליה רגש כלשהו, איזה שהוא הוריקן.
"אודי אהוב, נישאנו לפני כעשר שנים חתונה כמו מהאגדות שמלתי הלבנה שחלמתי עליה רבות וחליפתך שכה הלמה אותך.
לאחר מכן הקמנו את הקן שלנו, שלוש בנות וזוג הורים משפחה לתפארת, חיינו נעטפו בצמר גפן ורוד והכל נע במסלול הרצוי. אך משהו קרה לי לפני כשנתיים, מפלצת באה לשכון בקרבי, האכלתי אותה בקביעות במנות קבועות של עצב, וחרדות והיא בתמורה אכלה את נפשי פיסה אחר פיסה, היא עשתה זאת ביסודיות ובהתמדה.
אני עוברת שנתיים נוראיות, מתפקדת אך בקושי, העצב קשה מנשוא כה ריק לי בפנים כל כך כל כך והמחשבות על המוות, מתגנבות לראשי ארסיות. הרסניות.
ניסיתי לטפל בעצמי, האמן לי שניסיתי הלכתי לאנשי מקצוע הטובים ביותר בתחום בריאות הנפש שילמתי כספים רבים עבור טיפולים אלו ונטלתי כדורים מסוגים שונים אך המפלצת המשיכה בהתמדה לאכול פיסות נפש מרקיבות. איני מצליחה לשתף אותך בקרב מול המפלצת, אני כה חוששת להתגלות כיצור חלש, מעדיפה לשחק משחק. לעטות מסכה. להסתיר רגשות שלילים. אני שמה קץ לחיי, לבטח תראה את המכתב רק לאחר מותי אני אוהבת אותך אודי, בכל ליבי אהוב יקר. תשמור על שלושת האוצרות שלנו אוהבת לעד,
ענת".

אני סוגרת במהירות את המחברת, מבועתת מהמידע שזה עתה קראתי, כה הרבה מידע קיבלתי אודות סיבת המוות האמתית של אימי, סוד שהסתירו אותו ממני ומאחיותיי כיסו את הסוד הנוראי הזה בערמת שקרים, רקמו סיפור אחר לחלוטין אודות המוות של אימי, ואחיותיי ואני האמנו למבוגרים, האמנו להם לחלוטין. האוטו של אבא נכנס לחניה במהירות אני אוספת את ערמת המחברות לוקחת עמי את ערמת המחברות מסדרת מחדש את הציוד שנערם מחוץ למחסן וחומקת לחדרי.