פשוט סיפור

"אוסקר וייל,אתה מואשם בזאת בבגידה במדינה,בהחזקת ובהפצת דעות נגד הממשלה והמדינה ובפרסום חומר אסור.גזר דינך הוא חמש-עשרה שנות מאסר.משפחתך תצטרף אליך,ע"פ החוקים.אתם תועברו לבית הסוהר "קנברה".
בית המשפט מקווה שבמהלך שהותך בבית הכלא תשכיל ותבין מדוע הגעת למצב זה ותשאף לשפר את דרכיך." מקריא השופט מתוך הנייר.
בתא הנאשמים,אוסקר וייל רעד מחרדה.זה לא באמת קורה,זה לא באמת קורה,חשב לעצמו.
"מדובר בטעות," הוא צרח בחוסר אונים בשעה שמוקרא פסק דינו, "לא הייתי חולם לעשות דבר כזה!"
השופט נאנח בחוסר נוחות מסויימת,הוא שנא את זה,כשהנאשמים מתחילים להתנהג בצורה כזו.הם לא יכולים פשוט להודות בפשעיהם ולשבת בשקט, חשב.
השופט הכה בחוזקה בפטיש בית המשפט, "שקט!" הוא צעק.אך,אוסקר וייל סירב להקשיב והמשיך לצרוח ולהשתולל.המושבעים זעו במקומם באי נוחות.
לשופט לא נותרה ברירה אחרת, "קחו אותו מכאן!" אמר לשומרים שעמדו לידו.
השומרים מיהרו לציית,ותוך כמה שניות אחזו בידיו של אוסקר וייל וניסו להוציאו מאולם בית המשפט.
אוסקר וייל ניסה להתנגד אליהם,הוא אחז בחוזקה בכל מה שהיה בטווח נגיעתו,כיסאות,אנשים,עציצים.
זה לא מצא חן בעיניי השומרים והם החלו לנהוג באלימות ולהכות את אוסקר וייל. "לא!" צרח הוא, "זה שקר,אתם משקרים.אני לא עשיתי שום דבר!"
השומרים ניסו להשתיק אותו ואחד מהם הכה את אוסקר בחוזקה בעזרת אלה שנראתה מאיימת.אוסקר התעלף מייד,השומרים נשאו אותו מחוץ לאולם בית המשפט.
השופט ניגב את מצחו הנוטף זיעה בעזרת מפית.הוא נשם נשימה עמוקה.מזל שהעניין הזה נגמר,חשב לעצמו.
הוא שמע את לחשושי האנשים שלידו והודה על כך שהעניין נגמר כבר.
"נו,מה אתה אומר?" פנתה אליו אישה אחת,שהוא לא הכיר. "המשפט היה מסעיר במיוחד,לא?!"
"כן…" אמר בהיסוס.הוא לא היה בטוח שהוא מרגיש לגמרי טוב,הייתה לו בחילה נוראית והוא רעד לגמרי.
"אדוני השופט…אדוני," פנה אליו אחד מעובדי המקום, "שיחת טלפון בשבילך."
"כן," אמר השופט ואחז את שפופרת הטלפון בידו, "תודה רבה."
"אתה מרגיש טוב,אדוני השופט?" שאל האיש, "אתה נראה קצת חיוור."
"כן,אני בסדר גמור." אמר השופט,אף על-פי שהכל היה לא בסדר,הוא הרגיש רע לגבי המשפט.מה יש לך,שמע קול במוחו.הממשלה מבקשת ואתה מבצע, מדוע אתה חש ספקות?
מחשבות סותרות התערבלו במוחו,אך הוא החליט להתעלם מהן,לעת עתה.
הוא קירב את הטלפון לאוזנו ואמר, "השופט ג'ונתן אריקסון,מי מדבר?"
"אבא," שמע קול ילדותי נטול דאגות, "מתי תחזור הביתה,אני מתגעגעת אליך."
"חמודה שלי," אמר השופט, "אבא עסוק עכשיו.אני עוד מעט אחזור הביתה."
"ואז אתה תשחק איתי,נכון?" שאל הקול הילדותי.
"כן,ברור." אמר השופט באילוץ.
"מבטיח?" שאל הקול הילדותי בציפייה.
"מבטיח," אמר השופט בחום. "חמודה שלי.אבא צריך לנתק עכשיו.טוב?"
"כן." אמר הקול הילדותי באכזבה.
השופט ניתק את הטלפון ונאנח בעצב.הוא לא ידע למה לצפות,הוא פשוט קיווה שהכל יהיה בסדר.