ציפור משחררת מחסומים

ציפור זהובה ויפהפייה עמדה על אדן חלוני. היא שרקה בעליזות וקיפצה לה בפזיזות ובאופן כפוי טובה – נתתי לה גרעינים, היא אכלה אותם במהירות ועפה לה, בלי להתיר דבר; לא חיוך, לא מבט ולא את השריקה המפורסמת שלה. היא עזבה אותי ולא השאירה דבר מאחוריה. רק דבר אחד נותר, אם הוא נחשב. הידהודי שריקתה שנתנו לי את הכוח להמשיך בחיים העצובים: ברגע שהיא קפצה על החלון הצר היא נתנה לי מקור אושר, מקור חיים, ומקור מוות. היא נתנה לי חלק ממנה – את השריקה, והיא עצמה הפכה לציפור אילמת. אז החזרתי לה את קולה הענוג. אני לא יכולה לדבר, אבל לא אקח יכולת זו ואתן אותה לי – במקום להשאיר אותה לאחרים שהיא שייכת להם. הציפור שוב באה אליי ושרקה הכי חזק שהיא יכולה, חלקה איתי קולות. נעמדתי, גם אני רציתי להיות חופשייה כמוה ולנתר בשמחה ולשרוק הכי חזק שאפשר. פערתי את פי והרגשתי הקלה, כאילו המחסום שקיים אצלי בגרון נשבר – דיברתי לראשונה מזה כמה שנים והייתי מאושרת – פשוט מאושרת.