קטע מסיפור שאני כותבת

היי לכם,

לפני לא מעט זמן התחלתי לעבוד על ספר חדש. ספר שאני כותבת. אני כרגע לא מעלה אותו לאתר מפני שהוא לא מוכן. אחשוב אולי בעתיד כשאסיים אותו עם לעלות אותו לאתר.
אבל כרגע אני כן מוכנה לתת לכם טעימה קטנה מהסיפור שכתבתי. תהנו.

"על תדאגי מליסה! כבר אנחנו נכנסות ליער!!" צווחה אמלי בגלל הצעקות שנשמעו סביב.
"אמלי אולי אני גם ארוץ?! אני לא כבדה לך מדי?!" שאלה מליסה הקטנה. "תזכרי שאת סוחבת תיק צד!" הזכירה לה.
"לא אני בסדר!!" התעקשה אמלי. "אני בסדר!!" הקפיצה שוב את מליסה על גבה. היא המשיכה לנשום ולשאוף את האוויר הקריר שהיה סביבה כדאי שלא תאבד את כוחה. נעליה כבר היו מלוכלכות עד כי לא יכלה לראות באיזה צבע הן. חולצתה הכחלחלה הייתה מלוכלכת מכל האדמה שהשתפשפה בא וברכיה הפצועות המשיכו לשרוד למרות הכל.
"אולי נחכה לאמא ואבא?!" שאלה מליסה.
"לא!!" מיהרה אמלי להשיב.
"למה?!" תהתה מליסה.
"בואי נחשוב מליסה, למה אמא ואבא שלחו אותנו לדרך הקיצור שלא נראת לעין?!"
"אז למה הם לא באו איתנו?!" השכיבה את ראשה על כתפה של אמלי.
"כי אבא מתנדב לעזור ואמא דאגה שנהיה בטוחות! ואני הבטחתי להם שאני אשמור עלייך כל הדרך!" הקפיצה אותה שנית.
"למה את מקפיצה אותי כל הזמן?!" המשיכה מליסה בשאלותיה. "זה לא כיף לי!"
"כדאי שאני לא אפיל אותך בטעות!" צעקה.
"ולמה שאר הילדים לא באים איתנו?!"
"אולי תפסיקי לשאול שאלות?!" עיבדה אמלי את רוחה.
"בסדר קוטרית! רק שאלה אחת!!" מיהרה מליסה לשאול.
"מה?!" מיהרה אמלי לגמור עם זה.
"את יודעת את הדרך לאן הולכים?" מיהרה מליסה בשאלתה.
"בערך.." לחשה.
"בערך?! מזאת אומרת בערך?!" חששה והרימה בחזרה את ראשה.
"זאת אומרת שאני יודעת חצי מהדרך! אמא אמרה שהיא תפגוש אותנו במסלול הראשי של היער.."
"אהה," התנשפה והחזירה את ראשה להישען על כתפה של אמלי "אז למה לא ניסחת את זה ככה?" חייכה בקלילות, אך אמלי רק גלגלה את עיניה ונשפה בכבדות.
מליסה הרימה את ראשה שנית והסתכלה סביב. "ואוו!" נשפה קלות כשראתה פרפר צבעוני לאפלי. היא המשיכה להסתכל סביב אל כל העצים הגבוהים והירוקים כמו שלא ראתה מעולם! והנחל שזורם ברוב עוצמתו. הלוואי שאני אהיה פיית היער! כמו שאמא סיפרה לי ואז אני אשמור על כל הטבע! חשבה לעצמה. ובגלל שהן כל כך יהבו אותי הם יכתירו אותי להיות המלכה שלהן!
"היי אמלי?" שאלה מליסה שכבר היה יותר שקט.
"כן?" ענתה לה בנחת אחרי שעברו את כל המהומה.
"את חושבת שאהיה גדולה אוכל להיות פיית יער?!" חייכה חיוך קסום, אך כל מה ששמעה כאת אלו הצחקוקים של אמלי.
"מה מצחיק?!" נעלבה מליסה.
"אין כזה דבר פיות יער מליסה.." המשיכה לצחקק בשלווה.
"אז איך את מסבירה את זה שהטבע כל כך מושקע וצבעוני?!" אמרה בקול קסום. בעוד שנשענה על ידיה בזכות כתפייה של אמלי.
"את יודעת מליסה שיש דבר כזה שנקרא גשם.." חייכה אליה.
"כן אבל כל כך הרבה גשם?!" העיפה כאת מליסה את ידיה באוויר.
"מליסה את יודעת שהסיפורים שאמא מספרת לך לפני השינה זה סיפורים שהיא ממציאה.."המשיכה אמלי להראות לה שהיא צודקת.
"לא נכון! אמא סיפרה שהיא הייתה קטנה אז היא טיילה ביער וראתה פיות יער!" אמרה שוב בקולה הקסום. אמלי המשיכה לצחקק שוב ושוב ורק חשבה לעצמה שהמליסה לפעמים חייה בעולם משל עצמה.
לפתע אמלי נעצרה במקום והורידה את מליסה מגבה. היא התמתחה מעט אך זו לא הייתה כוונתה.
"אמרתי לך שאני כבדה אמלי! אני כבר בת חמש!" שילבה מליסה את ידיה והתיישבה על הדשא הרך.
"אני לא מדברת על זה! תראי!" הצביעה ארצה.
"זו פיה?!" התלהבה מליסה וקמה במהירות ממקומה.
"אולי דיי כבר?! לא על זה אני בדברת.. תראי!" חזרה אמלי בדבריה והתכופפה ארצה. זה היה חץ שמושלך על האדמה. היא התבוננה בו דקה ארוכה, כאילו סרקה אותו בתוך מוחה.
"אני לא מבינה מי מה את מתלהבת זה בסך הכל חץ של.. ברברים!! אמלי יש פה אינדיאנים!" צווחה מליסה בפחד והסתכלה לכל אבר.
"על תדברי שטויות מליסה!" צחקקה אמלי והמשיכה לבחון את החץ.
"אז איך את מסבירה את זה?!" הצביעה מליסה על החץ הקדום.
"זו נראת עבודת יד.." סובבה אמלי את החץ שוב ושוב.
"את רואה? אלו האינדיאנים! הם בטח מתגוררים פה מתחת לאדמה!!" משכה בחולצתה של אמלי ובאיזה שהוא שלב קפצה עלייה.
"נו באמת מליסה! רדי ממני!!" דחפה את ידה אל ראשה של מליסה והשליכה אותה על האדמה.
"אוף בסדר! הבנתי את הרמז!" קמה מליסה מהאדמה מלוכלכת.
"בכל מקרה אני אשמור את זה," נאנחה אמלי והכניסה את זה לתיק הצד שלה.
"אמלי את לא יכולה לקחת כל דבר שאת רואה על האדמה בסוף לא יהיה לנו מקום בתיק!" אמרה מליסה בעודה משפשפת את חולצתה החומה מכל האדמה.
"את מגזימה.." חייכה אמלי והמשיכה ללכת.
"אני לא מגזימה!" אמרה מליסה והתחילה ללכת גם היא. "אמלי כואבות לי הרגלים! את יכולה לעשות לי שוב שק קמח?" התלוננה מליסה והתקרבה עוד יותר לאמלי.
"חשבתי שאת כבר ילדה בת חמש ושאני עודה בזה שאת כבדה לי.."
"אוף בסדר! לא צריכה את הטובות שלך!" תקעה את משפטה של אמלי ועקפה אותה במסלול.
"נו את יודעת שצחקתי!" חיכה אמלי.
"לא נכון! חוץ מי זה כמה קשה זה לסחוב ילדה בת חמש שאת עצמך בת ארבע עשרה?! אבל כנראה את חלשה מדי!" גלגלה מליסה את עיניה החומות והמשיכה ללכת.
"היי אני חזקה!" קראה אמלי והתקרבה למליסה.
"תוכיחי לי!" הסתובבה אליה מליסה עם חיוכה הנצחוני.
"אהה אוקי הבנתי!" חייכה אמלי והתכופפה על ברכיה. מיד מליסה קפצה על גבה של אמלי והתחילה לצחקק לעצמה. אמלי גלגלה את עיניה וחייכה חיוך קטן וקמה ממקומה. הן המשיכו ללכת בדרכן קצת מותשות רעבות וקצת עייפות, למרות היללות של מליסה בדרך אמלי התעקשה להמשיך עד שיגיעו למסלול הראשי.