ראשים מחודדים

אבא ובן עם ראשים מחודדים עומדים מול בניין שקצהו מחודד.
מאחוריהם נוסעת מכונית מחודדת על כביש שפינותיו מחודדות, ובתוכו אשת עסקים מחודדת.
לצידם מדשדש תינוק עם ראש מחודד, בן פחות משנה וכבר פוסע בצעדיו הראשונים. והוריו המחודדים מביטים בו בהערצה וצווחים מאושר. צווחות מחודדות כמובן.

האבא מסביר לבנו מחודד הראש על הבניין.
הוא מספר לו איך פעם (למרבה התדהמה), קודקוד חד נחשב מיוחד במינו. הבן נדהם ועיניו נפקחות. היכול להיות דבר נוראי משטיחות?
הם תופסים מונית מחודדת ונוסעים לביתם המחודד, הממוקם, כיאה למעמדם המחודד, בחודה של העיר.
בדרך מלחש האב לבנו, כמעט בלי להוציא צליל, כמעט בלי להניע שריר, בשקט בשקט שהנהג לא ישמע, על פעם. פעם לא היית צריך להיות מחודד כל הזמן. רתיעת הבן רק מדרבנת את האב מחודד הראש להמשיך. לפעמים, כך מהמהם האב, הוא היה יכול פשוט לשכב על הדשא ולהביט בשמיים בלי לחשוב על כלום, או לרכוב על אופניים כמה שרצה ולא לתהות מתי צריך לחזור הביתה בשביל להכין שיעורים. בילדותו רוב הראשים היו שטוחים- וזה היה לגמרי בסדר.
הבן מביט בו מזועזע; ראשים שאינם מחודדים? אבא, אתה יודע שאסור לך לספר לי דברים כאלה!
אבא מחודד מחבק את בנו ומלטף את קודקודו, די, די, אל תדאג, המערכת תשמור אותנו מחודדים מעתה והלאה, לעולם לא נחזור לימים עברו.

אבל זעזועו של הבן בכלל בכלל לא קשורה למערכת. בעצם היא קצת כן, בעקיפין. נמאס לו כבר להכניס למכונה המפלצתית הזאת את הראש, יום יום, וללטש את חודו. מה לא היה נותן בשביל, לדוגמה, ראש שטוח. גם חוד עקום היה מתקבל אצלו באהבה.
להמשיך להצליח בהכל הוא לא יכול. הם לא יכולים להמשיך להחליט על הצלחותיו. די.
אפילו המערכת המחודדת הזו לא יכולה להיות מושלמת, ונראה לו שהוא מצא את הפגם בה. את ה-פגם בה.