רגשות ששקעו, אנשים ששכחו

הכל שקע, ביחד עם השקיעה המתבוססת על השמיים.
הרצונות, המחשבות, החיים והרגשות. עיני בצבע החלב מסתכלות קדימה ומחייכות.
אני מרגישה את זה. פניי מחייכות גם, אבל פנים עושות את זה כל הזמן (אפילו לצד ההפוך).
החול נדבק אל ידיי המלוכלכות, ידיי החלקלקות, מחטאים.
שיערי שחור – לא כי צבעתי אותו – באופן מאוד מפתיע. עורי לבן, חיוור כנייר.
אני לובשת שמלה פשוטה בצבע קרם, רגליי משולבות. ראיתם אותי במקרה?
צבע אדום מכתים את ידיי בפצעים נוראים. הוא מופיע גם סביב עיניי.
אם עברתם לידי, בטוח הייתם מזהים אותי. צמרמורת קלה הייתה עוברת בהם, ודחף לרוץ ולברוח משם. כאשר הייתם מסתכלים אחורה, לא הייתם מבינים. הרי אתם לא רואים אותי, אבל אני כן.
אם היית מקבל מכה עם כפית על כל פעם שמישהו התיישב בי, היית כבר מת מזמן.
זה לא מפריע לי במיוחד, אבל זה מדגדג. אבל אתם… בני האדם, מתרגשים יותר מידי מכל דבר. אז התיישבתם בתוך רוח! ואו, אפשר לחשוב. כאילו שזו הפעם הראשונה שלכם.
אני צוחקת עכשיו. אתם שומעים אותו? את הצחוק שלי באפלה?
למעשה, להיות רוח זה ממש מגניב. אני יכולה לשנות את התחושות שאני משרה על אנשים (ובכללי לעשות עוד הרבה דברים).
פחד, ערפיליות, הלם, רעב, עצב, כעס, אהבה, דיכאון, וכל מיני בסגנון.
אולי שמת לב שכל התחושות הן שליליות בצורה זו או אחרת, אבל אני מפחדת להשתמש בתחושה טובה. אני מפחדת ששאר הרוחות ינדו אותי, ואני אצטרך לעבור לעולם הבא.
להיוולד מחדש, אני מניחה.
אבל אני עדיין לא מוכנה לעבור לשם. או שאולי כן?
(אני חושבת שכן, כי הרוחות מנדות אותי בכל מקרה.)
אם שמתם לב אליי, אפילו לרגע, זה אומר שעברתי.
הכל שקע, ביחד עם השמש השוקעת אל השתקפותה שעל המים.
ראיתי את כל הרגשות הנותרו בי צפים על המים, טהורים ונוצצים (כי כבר שלחתי אליהם את כל השחורים).
ראיתי, ראיתי, ראיתי אפילו בבהירות – ואז כבר לא.
.
מאוחר יותר, היא כבר התעוררה. בגוף של תינוקת שרק נולדה.
בובות קטנות וחמודות היו סביבה אחרי כמה שעות, וחבורה של מבוגרים שמחים ורועשים.
כל הרגשות האחרים שקעו, ובזריחה: הם חזרו. פשוט לא אלה שהיו לה.