רוצח עצוב

שוב שוב זה קרה.שוב אותה אכזבה מאותו בן אדם,שוב ההרגשה הזאת שאי אפשר לשנות אפשר רק לחשוב כמה הבן אדם הזה היה חשוב לך ועכשיו הוא איננו.למרות שבאות המחשבות "שזה מגיע לו" ו"שהוא הביא את זה על עצמו" יש עדיין את ההרגשה שהורגת אותך מבפנים המחשבה הזאת שהוא לא יהיה חלק מהחיים שלי,שאני לא יראה אותו אוכל בבוקר,ולא אקשיב לסיפורים הדימיוניים המטומטמים שלו.
הלב כואב אבל המוח בטוח שעשה את הדבר הנכון אני מסדרת את מטתי עם מחשבות אלה ונוגעת בזהירות בתמונה שלנו וזורקת אותה אל הארגז המלא מזכרונות של שתינו..אני מביטה בפלאפון,0 שיחות שלא נענו לרגע נהייתי עצובה ואז הגיעו המחשבות 'משהוא שבכלל תיהיה עצובה' ' הוא סתם' אבל בלב פנימה הייתי עצובה שהוא לא יתקשר הרגשתי לא חשובה.
***
שנפרדנו ישר חיפשתי עבודה לא הספקתי לרחם על עצמי וכבר הייתי בטלפונים.לא יכולתי על המחשבה שאעבוד איתו ביחד. ולראות את רעות מחייכת חיוך של צפרדע!
לפעמיים אני מתפלאה על עצמי שבגיל כזה יש לי מחשבות כאפה,מחשבות של איך בא לי לארוג אותה. ואני משתגעת! אני משתגעת רק מלחשוב להיות עם אמא שלי אחרי שאהרוג את אחותי…