שבת

השבת הייתה מוזרה.
ישבנו סביב שולחן גדול עם מפה לבנה ופרחים ודיברנו. היה גם הרבה אוכל שלא אכלתי. שתיתי כמויות של קולה וצפיתי בכולם עורמים הרים קטנים של בשר ואורז על צלחות פלסטיק.
שלמה חייך אלי מעבר לשולחן והמשיך את השיחה שלנו מהלילה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. היה לו זקן חום מסודר, חולצה לבנה מגוהצת וחיוך שניצנץ לו גם מהעניים. הוא היה בן אדם טוב, ידעתי מיד, אבל עדיין לא רציתי לדבר איתו. רציתי לשתות קפה או לשמוע מוזיקה או ללכת. ללכת במשך רחובות.
אבל הקשבתי לו והוא דיבר על אהבה ויופי 'אתה רואה, העולם הזה מלא בטוב, אבל הוא גם מלא ברע. בלעדיו לא היה טוב, לא?' הוא מגחך 'על האדם מוטל להפריד ביניהם. למצוא את הטוב, את היופי המדהים הזה, מה אתה אומר?'
אבל אני לא רוצה לומר כלום. 'זה נחמד' אני רק ממלמל בסוף בתשובה למבטו מלא הצפייה והוא מהנהן וממשיך, רות וטל מתערבות באמצע, מסירות מעלי את נטל העניים עם החיוך התמידי.
אני נאנח, בודק אם אף אחד לא רואה ומתגנב החוצה. אני כועס, לא על האנשים שבפנים, הם יותר מידי מלאי תקווה וכוונות וערכים.
אני כועס סתם;
על כל הדברים הטובים, כי כדי שהם יהיו צריך דברים רעים. ושלמה יכול לדבר על הטוב שלו כמה שהוא רוצה, הוא עדיין רע, בעני אנשים מסוימים, לאנשים מסוימים. הוא פשוט רע בשם מישהו, מישהו שהרבה מסכימים עליו, במקרה.
חניבעל למשל, רע בשם עצמו, מישהו שרק עצמו מסכים עליו.
גם אני רע, אני רק לא יודע בשם מי, אני לא עקבי מספיק (שבוע שעבר אהבתי אבוקדו, השבוע אני שונא). אני מצחקק, כי זה משעשע אותי משום מה, ואני מתגעגע לפלאפון שלי ולמוזיקה שבתוכו.
אבל במקום זה אני מזמזם את הפתיח של החמישית של בטהובן. איכשהו זה מתאים לנוף, להרים, לשמים הכחולים כמו מי פה ולרעש היתושים והזבובים סביב (מכריזים סופית על מותו של החורף)
אני יודע שעוד מעט מישהו יקרא לי, דן, או טל או בחור מזוקן כלשהו בחולצה לבנה.
אבל שקט כאן ויפה. ואני שליו. וזה טוב