שום דבר לא יפגע בי

"שום דבר לא יפגע בי, שום דבר.
לא אישה, לא כדור מחבלים.
שום דבר".
השיר הזה התנגן לו באוזניי בעודי הולכת בדרך הקבועה שלי לכיוון הבית,
על המדרכה, כשיש שביל אופניים מהצד השמאלי והנוף משקיף לים.
כמה שאני אוהבת את הדרך הזאת.

ללכת אחרי הלימודים לחוף הים, לשבת שם ולהביט בגלים ולהסתכל אל עבר האופק,
להביט בשעון ולהבין שאם לא אתחיל לזוז אמא שלי תתחיל לדאוג ולהתקשר.

לפעמים אני תוהה אם זה טוב לקחת סיכון וללכת דרך שארוכה יותר פי שתיים מהקצרה ועונה לעצמי,שכן. היא שווה את זה.

הגעתי לצומת של הבית.
הלכתי במעבר החצייה ולפתע הגיח רכב, ג'יפ כסוף משום מקום.
קפאתי והרגליים שלי רעדו במקום. לא ידעתי מה לעשות, אני לא יכולה להתקדם כי זה לא יעזור לי ואני לא אספיק לחזור לצד השני. התפללתי שלא יקרה לי כלום ושאספיק לחזור לבית כמו שרציתי.
ואז, הרכב פגע בי ונפלתי לאחור.
הספקתי לשמוע מישהו אומר :"פעם הבאה תלכי מהר יותר" ואז הכל התערפל.
לא הצלחתי לזוז ,לראות ולא שמעתי כלום.
היה שקט מוחלט.
חשבתי לעצמי שהתעלפתי, זה קורה לי לפעמים. בטח עוד מעט אתעורר. לוקח לי כמה דקות לחזור לעצמי.
ואז הרגשתי כאב באזור שהמכונית פגעה בי.

לפתע ראיתי אור לבן, בוהק.
כמו פנס שמסנוור אותך בחושך.
חלל שחור שמואר באור הזה.
תמונות וארועים מהילדות החלו לרוץ בראשי והתחלתי לתהות לעצמי עם מתתי.
אין מצב, אני רק בת 17.
מה כבר עברתי בחיים שאני אמות עכשיו?
זה בטח חלום.
כל היום הזה הוא חלום.
"נו תתעוררי כבר!" צעקתי לעצמי.
לא הספקתי להגיד כלום להורים,לאחיות,
יש לי אימון היום! אני לא יכולה להפסיד אותו,
אני רוצה לעשות צבא, לא הספקתי להתאהב,
לא הספקתי לעשות מלא דברים, אני חייבת להתעורר.

האור הלבן נעלם ונשארתי לבד בחושך.