שמיים

אני עומדת באמצע הרחוב, כביש אפור לידי ובניינים די ישנים סביבי. אנשים עוברים, מכוניות נוסעות מפה לשם, כולם עסוקים במשהו, ממהרים לאנשהו…
ואני? לראשונה שמתי לב שחוץ מכל אלו, יש גם את השמיים. כמה יפה הצבע שלהם, הצבע התכול העדין בשעות המאוחרות של הבוקר, הגוונים הכתומים והוורודים שמתפזרים בזמן השקיעה, הצבע הכהה והמהפנט בערב… עננים לבנים, שבשלב כלשהו ייתחלפו בכהים, ובהמון כוכבים קטנים מנצנצים..
אז אני פשוט עומדת, באמצע הרחוב, ומביטה בשמיים.
אז מה שהסובבים בטח חושבים שאני מוזרה? שייחשבו.
אני עומדת ומביטה בהם, נושמת את האוויר ברוגע, ופתאום מבינה כמה שהם גדולים. כל כך גדולים, ואני מרגישה שאני כמעט נבלעת בינהם, עם חיוך מטופש מרוח על פניי.
בדרך כלל הגשם נוצר שם בשמיים, ואז יורד הנה כטיפות, מחלחל באדמה, מתאדה, ושוב חוזר אל השמיים. זוהי מחזוריות עליה תלמידים למדו בבית הספר היסודי, אך משום מה אני חושבת עליה רק עכשיו. אולי גם אצלנו זה ככה? יש שאומרים שלפני שהנשמה נכנסת לעובר היא גם נמצאת שם, בשמיים. ואז היא מגיעה על העובר הקטן שמתפתח בתוך רחם אמו, ונמצאת בו במשך שניות, דקות, שעות, ולרוב גם ימים, חודשים ושנים.. ובסוף הדרך, חוזרת לשם, אל השמיים. אני תוהה אם עכשיו מביטות בי בחזרה נשמות של ילדי העתיד, ונשמות של אלו שכעת נחים שם בשלווה.
אני תוהה אם אולי, רק אולי, השמיים-זה המקום אותו אני מחפשת, אותו האחד שאני שייכת אליו.

נו טוב, יבוא היום בו אגלה זאת.