127 ימים לפני – פרק 1

הדממה עוטפת אותי, ומחרישה את אוזני לכל רעש אחר.
אני מנסה להרוג את העצב, אבל הוא כבר טבוע עמוק בגופי.
אני הורגת אותו בדמיון, עם סכין חדה במיוחד, ונשארת ללא רגשות פועמים.
החלל הריק והאפלולי מנסה לשאוב אותי, לגרום לי לעצום את עיניי הכחולות שכנראה לא אפתח יותר. מבטי אטום. כבר כמה שעות ארוכות אני יושבת בתנוחה הזו, ורגליי רדומות.
העצב נופל, מובס. דמו הזיפתי ממלא את הרצפה, ומדביק אותי אליה.
חבלים חזקים כרוכים סביבי, האוויר נמלט מריאותיי.
הם מתהדקים, ומתהדקים, ומתהדקים. אני מרגישה איך החלקים הפנימיים שלי נמעכים תחת הלחץ. אני מתנשפת בקול, מנסה להשאיר את החמצן איפה שהוא צריך להיות.
אני מנסה לקום, אבל רגליי קורסות תחתיי.
אני תופסת בחבל – כמעט ולא נועצת את ציפורניי בחזי – ומשתדלת לשחרר קצת את אחיזת החבל מריאותיי. אני מנסה לזוז, להדוף את שאר החבלים המצליפים בי בכל תזוזה לא נכונה.
פתאום, התחילה גם הרצפה לנוע.
החלל הריק התקרב אליי והרוח עברה במהירות על פני.
עליתי, ירדתי והסתובבתי. עליתי, ירדתי והסתובבתי.
ראשי המסוחרר כאב, ונחבט בקיר בחוזקה בכל פנייה חדה מהירה מדי.
לבסוף, הגעתי אל חדר, שלדעתי היה שווה ממדים עם החדר הקודם. הדבר היחיד השונה שהיה, שהוא היה מואר באור לבן, חזק, ומסנוור.
החבלים הרפו מעוצמתם, והזפת נשארה בחדר הקודם, ממלאה אותו בקללתה.
בחדר הזה, שלא כמו בחדר ההוא, היה חם. אבל לא סתם חמימות קיץ שמעקצצת על העור ומשזפת אותו, היה חום חזק שגרם לי כבר להזיע – למרות שאני בחדר בקושי דקה.
"שלום, אמבר חמודה. עברת את השלב הראשון של המיונים שלנו. ברכותיי!" אותו קול שזכרתי מחנות הספרים הדהד בחדר. ניסיתי להיזכר איך הגעתי לפה, אבל כל מה שעלה במוחי היו הבזקי כאב מהחבטות.
אז וויתרתי.
המשכתי לזרום בדרך שלהם, כי באמת, היה לי פשוט מעניין מה אני עושה כאן.