2104.

נטשה ישבה והסתכלה על השמיים התכולים, מציירת בהם עוד ענן, ועוד ציפור.
היא שיחקה עם המצבים הטכנולוגיים האפשריים שלהם, משתעשעת בניסיון לדמיין עתיד טוב יותר.
נמאס לה מהעולם הזה. שנת 2104 לא הטיבה עימה. היא פחדה שלא תעמוד בתקנים ותישלח לכדור הארץ, אף אחד לא שורד שם.
"נטשה. נגיע הזמן.", נשמעה הכריזה הגורלית.
נטשה כיבתה את מסך השמים ויצאה מהחדר.
מיד כשיצאה הדלת האוטומטית נסגרה מאחוריה.
היא לא הרגישה נוח בבגדים האלטו-מתכתיים שלחצו עליה, אך זה היה הנוהל, ולכל נוהל חייבים לציית.
היא עמדה בפתחו של חדר האולטימטורים, מתרגשת לקראת הרגע שהתכוננה אליו כל חייה. הדלתות עדיין היו סגורות, אך היא ידעה שמסתכלים עליה גם ברגע זה ממש.
היא הייתה עצובה, גם אם היא תעמוד בתקנים ותישלח למושבות האנדרואנוש, היא לא תראה את משפחתה יותר. גם אם כל בני משפחתה היו רובוטים שתוכנתו להתנהג כמו בני-אדם, היא עדיין אהבה אותם.
היא תהתה מה עלה בגורלו של נייל, היא קיוותה שהוא לא נשלח לכדור-הארץ.
הדלת של חדר האולטימטורים נפתחה, נטשה נשמה עמוק וצעדה פנימה.
מיד כשהדלת נסגרה מאחוריה היא נעלמה, נטשה חשדה כי זו רק אשליה ושהיא לא באמת נעלמה, אך לא היה לה זמן לבדוק את זה כרגע.
היא עמדה במרכזו של אולם ענק, שכל רצפתו הייתה מכוסה דשא עבות.
אסור היה לה לשגות, כולם הזהירו אותה מהתוצאות, ואף אחד לא היה רוצה לחזור לכדור הארץ.
…………………………………………………………………….
נטשה התעוררה, צוחקת על החלום המשוגע שהיה לה, אך היא לא צחקה ברגע שהיא ראתה היכן היא נמצאת.
מולה היה שלט עצום שעליו התנוססו המילים:
"ברוכים הבאים לכדור הארץ!"