זכרונות

אבא ואמא היקרים,
אני רוצה שתדעו שאני זוכרת הכל.
ני זוכרת את כולכם. את יוסל׳ה, רבקי, מויש׳לה, דוידי, חנ׳לה ומירי.
אני זוכרת שלקחו את יוס׳לה ואתה אבא ניסית להתנגד. מהמכות שחטפת נתלת בין חיים ומוות שבועיים.
מאז לא ראיתי את יוס׳לה. ואני עדיין מחכה לו.
אני זוכרת את החיים בגטו. את הרעב וגוויות המתים ברחובות. אני זוכרת את הפחד שבהברחות אך עם זאת את תחושת הסיפוק בעוד פיסת אוכל, אפילו הקטנה ביותר.
אני זוכרת את גסיסתה של מירי הקטנה. בקושי הייתה בת חמש כשהפיל אותה הרעב. בידיי שלי היא גססה, בילתה את רגעיה האחרונים. איני יכולה להסתכל על זרועותיי מבלי להיזכר בפניה היפים.
אני זוכרת את הדרך לרכבות. את הטבח שהתבצע ברחובות. התבצע בנו. דוידי הצטרף במהירות אל שאר הטבוחים חסרי החיים ששכבו דומם על המדרכות. אפילו לגרור אותו הצידה, שלא ישמש כמאכל לחיות אסרו עלינו. ואנחנו המשכנו לנו. מותירים את דוידי מאחור. כשהסתכלתי אחורה בפעם האחרונה ראיתי כלב אוכל את גופתו. 
ברכבת הייתה צפיפות איומה. מאות נשים, נערות וילדות נדחסו בקרון בהמות אחד. קרון בהמות. זה מה שאנחנו בשבילם, בהמות ולא יותר. עשרות נפחו את נשמתן נסיעה שנמשכה שלושה ימים. בלי הפסקות. בלי אוכל. בלי מים. כפתרון לצמא שתינו את הפיפי של השנייה. כאשר הגוויות הצברו התחלנו להשתמש בהם. הם חיממו אותנו כאשר נשכבנו מתחת אחת מהן. אך הסיכון היה גדול והחשש להיקבר בין הגוויות היה מסוכן מדי שחדלנו. עמדנו מעליהן שלא נרמס אנחנו. 
לבסוף נעצרה הרכבת והדלתות נפתחו. אחרי שלושה ימים בחושך האור סונוור את עינינו. 
נביחות הכלבים וצעקות הגרמנים ליוו אותנו אותנו בצאתנו החוצה.הגופות הרבות נזרקו החוצה. 
 נכנסנו אל מחנה המגודר ברשת תיל. בכניסה ישב נאצי. ידו הייתה התוכן הז׳קט ואגודלו הצביעה מי לימין ומי לשמאל. חנ׳לה ואת, אמא, נשלחתם לשמאל. ניסיתי ללכת אחריכם אבל זרועות משכו אותי לימין. מאז לא ראיתי אתכן.  המשכנו ללכת. אני מויש׳לה ואתה, אבא. כשרצו להפריד בינינו ניסית להאבק שוב, כמו עם יוסל׳ה. אך הפעם הם לא ריחמו. הם הכו עוד ועוד וגם אחרי שהתמוטטת על האדמה בלי תזוזה הם המשיכו להכות. כמו נהנים מכך. אני ומויש׳לה פנינו לכיוונים שונים. אני לצד הנשים, הוא לגברים.
עברנו חיטוי באקונומיקה וספוגים. הספוג שפשף את עורי חזק מדי ועד היום יש לי צלקת בגב, כמו זכר לעור שנתלש מהשפשוף החזק. לאחר מכן הובילו אותנו לביתנים. שררה שם צחנת מתים. בעצם היא שררה בכל מקום. היינו כמאה נשים שנדחסנו בביתן הקטנטנן. חלקתי דרגש עם עוד חמש בנות. עם הזמן הם התחלפו. פרחה נשמתן בשינה, מהרעב, מהעבודה הקשה, מהמכות ובעצם הייתה להם כל סיבה הגיונית למות. אני עבדתי במפעל לייצור כדורים. לפעמים כשנשמעו אזעקות רצו הגרמנים למקלטים. אנחנו, בלית מקום רצנו למכרה הפחם הנטוש. הרי מה אכפת לנאצים אם נמות בהפצצה? הייתה שם ילדה קטנה, בת ארבע עשרה בקושי שבכתה להוריה. כולנו ידענו שכנראה אינם בחיים עוד. לקחתי אותה תחת חסותי. הייתי מפרישה לה ממנת האוכל הזעומה שקיבלנו אך היא הייתה שברירית מדי. כשהיא מתה אכלתי את בשרה. אבא ואמא, תמיד לימדתם אותי שאלוקים סולח על כל המעשים. אני מקווה שיסלח גם לשלי…
הדרך למפעל הייתה קשה מנשוא. כותונת הפסים הדקיקה שלנו לא הגנה מפני הקור. לרבות מאיתנו לא היו בכלל נעליים בעלות סולייה שלמה. צעד אחד לא נכון, פיגור קטן מאחור והיית נופל לשלג הקר מתבוסס בדמך שלך. הכותונת הייתה מלאה כינים עד שלפעמים, כשהמצב היה כל כך גרוע, אפילו הנאצים הסכימו שנטבול אותם באקונומיקה. אך זאת עזרה לימים ספורים בלבד.
התליות היו עניין כמעט יומיומי והנוכחות שמה הייתה חובה. אלא אם כן אתה מת. והנאצים יבדקו את שה אחרי זה, ואם אתה לא- הם ידאגו שתהיה. התלייה השלישית בשהותי במחנה הייתה של מויש׳לה. ראיתי אותו נחנק למוות כשחבל התלייה אדוק סביב צווארו. כל מה שעשה היה לאכול קליפת תפוח אדמה שאחד הקצינים זרק לשלג.
 כך עברו השנים ונאבקתי ברצון העז לשים קץ לחיי. לא למעני. למענכם. למען ישאר זכר ממשפחתנו. כי מי יודע איפה השאר?
אני עדיין זוכרת את הסוף. כנאצים ידעו שהפסידו וחילקו לנו לחמניות כדי שלא נספר על מה שהתרחש. לחמניות… שנים שלא ראיתי כמותן…כמה לילות התענגתי עליהן בחלומותיי והנה עכשיו הן אמיתיות. אם היו שואלים אותי אם אני מעדיפה לחמנייה או שחרור לא הייתי חושבת פעמיים. הייתי בוחרת בלחמנייה.
התגנבתי לתור ארבע פעמים וכעת היו ברשותי ארבע לחמניות. ארבע לחמניות!
הלכתי הצידה ובאתי להכניס חתיכת לחמניה לפי כשלאה הגיעה. לאה הייתה הביריונית של המחנה. כל הנשים פחדו ממנה. ״תביא אותן״, היא צעקה עליי. כשסרבתי היא הרביצה לי קשות וכשהוטחתי ברצפה עלו שאלות. למה עכשיו? שאלתי את אלוקים, למה כל כך קרוב לשחרור אני ימות? אני ימות מפאת הרעב הנורא הזה? למה דווקא עכשיו?! ואז איבדתי את ההכרה.
לא יודעת כמה זמן הייתי חסרת הכרה אך כשהתעוררתי השתרר שקט. כולם שכבו על הרצפה בעיניים פקוחות, כבויות, מתות. הלחמניות היו מורעלות.
 איתי חיילים אחרים, עם מדים שונים וייחסתי להם את מותם של הסובבים אותי. פקחתי עיניים וניסיתי לחקות את המבט הכבוי, לא בהצלחה. חייל אחד הבחין בעיניי החיות והרים אותי. חיכיתי לגרוע ביותר. החייל הסתכל עליי. על גוף השלד שלי ואז טחב את ידו לכיסו. ציפיתי שיוציא משם אקדח אך הוא הוציא סוכרייה. שנים לא ראיתי סוכריות ואף שכחתי מעצם קיומם. בלעתי אותה בשנייה. בראותו את רעבוני הוציא כמה מאכלים יבשים מכיסו. טרפתי כל אחד ואחד מהם.
את החייל הזה אף פעם לא שכחתי וכשעליתי לארץ הוא השאיר לי מכתב בוא הוא מאחל לי הצלחה וחבילת סוכריות. 
עליתי אחרי הכרזת העצמאות ואיתי באונייה היה חבר ילדות. קראו לו פנחס. עם ירידתנו על חופי הארץ הוא ועוד כמה גברים נשלחו להלחם. רק לאחר כמה שנים שמעתי מה קרא לו. הוא מת עוד באותו היום בלחימה. הוא היה השריד היחיד ממשפחתו ושמו לא היה ידוע לאף אחד. הוא קבור בין עוד הרבה אלמונים שונים כמוהו.
אני רוצה שתדעו שאני עדיין מתעוררת בלילות מסיוטים שבהם אני רואה שוב ושוב תמונות משם.
אני רואה בהם את נהר הדנובה שהאדים מדמנו. את יוסף, בן השכנים הקטן נופל למימיו כשכדור מפלח את ליבו הקט. 
אמא, רוחלה, חברתך מילדות שרדה. פגשתי בה לפני שעליתי. אך היא אכלה בכמויות כדי לפצות על כל אותן שנים, אך קיבתה שהצטקה לא סבלה זאת והיא נפטרה.
כל כך הייתי רוצה שתכירו את חיים, בעלי. את הילדים שקרואים בשם משפחתנו ובשמותיכם. את הנכדים ואפילו את שתי הנינים הקטנטנים.
אני יודעת שנשארו לי ימים ספורים לחיות בגילי המופלג, ואני כבר חולמת על הרגע שבו נתאחד סוף סוף, שנפגש. 
צוואתי היחידה היא לזכור, לא לשכוח. לזכור גם את הדברים הפחות יפים, המגעילים, המצמררים. לזכור את המתים.
ובמילים אלו אני כותבת לכם פעם אחרונה מכאן.