אני ומיכאל, לכבוד יום השואה המתקרב.

נשמעה יללה חרישית של חתול שנבלעה בתוך כל ההמולה והרעש.
אוושת טרטור מנוע נשמעה והפיצה קול רועם שהדהד לכל אורך החוף.
אח, השקיעה, השמש כהרגלה, נעלמת בעלטת הערפל הכבדה,
השמש הזהובה של צפון גרמניה באותו יום הביאה עימה משב רוח קריר ומרענן וגרמה חשק לטבול בים הכחול שהשתקפותה של השמש התנוססה מעליו. השמש התפרשה לאורך כל המים הצלולים. נרדמתי לקול צליל הרוח ומזג האוויר הים תיכוני והמשכר סינוור אותי לחלוטין.
ריח המים התנדף מהאויר וחוששתני שהגיע הזמן לצאת מן הים ולרוץ אל ביתי. טרם הגרמנים האכזריים יבואו בגין חילול זמן שעת העוצר הקצרצרה, בכל יום בשעה שמונה, שחויבה על היהודים.
רצתי במהירות האפשרית אל ביתי, על מנת לא לאחר וכדי לראות את מיכאל, והותקפתי צער על שהוא כה תמים ולא יודע מהו הגורל המזופת שאלוהים הטיל אלינו.
לפני שאמא הלכה, היא אמרה לי להיזהר ולשמור על אחי הקטן, ובעיקר לא לדבר אל אלוהים ככה. אני לא מבינה אותה;
אלוהים השליך עלינו את המלחמה הנוראה הזאת, שבה איבדתי את אמי, בשל התעללות בנו ובנפשו העדינה של מיכאל.
אבא פוטר מעבודתו באותו יום. הוא היה בדיכאון רציני.
אמא ליוותה אותנו בחזרה מהמסגרות הלימודיות, אני בבית הספר, מיכאל בגן.
בדרך הביתה קבוצת נערים נטפלה אלינו והתחילה לקרוא לנו בשמות; ביניהם שמעתי יהודים מסריחים. מאיפה הם יודעים שאנחנו יהודים? הרי הם בכלל לא מכירים אותנו.
אמא סימנה לנו להתעלם. הנערים לא חדלו לקלל ולבסוף גם גם נקטו באלימות.
אני זוכרת הכל במעורפל. את הנערים, שדחפו את מיכאל והחלו להרביץ לו.
הוא שכב על המדרכה האפורה ונטולת הרגשות, חסר אונים ודמעות נקוו בעיניו.
גוש מילא את גרוני, רציתי לעזור לו לקום, ניגשתי אל הנערים כשחמיצות מדוללת עם זעם וחרון אף ממלאת אותי, אבל הנערים הדפו אותי אל המדרכה בקלות.
אמא מיד התחילה להרביץ להם, היא פשוט השתגעה, בחיים לא ראיתי אותה ככה. אולי בגלל שהם הרביצו לילדים שלה; הרביצו לנו.
ואז נעצמו עיניי, רק שמעתי חבטות עזות, לאחר דקה או שתיים לא שמעתי מאום.

****

כשהתעוררתי ראית את מיכאל, חבול כולו.
ואת אמא, מוטלת על המדרכה, שערה הערמוני איבד את צבעו והחמיץ, עינייה הכחולות עצומות, והיא ישנה שינה ערבה ונצחית.
הסתכלתי על מיכאל, "אמא לא קמה." הוא מלמל.
"היא," לחשתי צרודה "מתה."
מיכאל כנראה לא הבין. הוא רק הנהן.
"נלך?" שאלתי, והוא אמר שבסדר.
הלכנו, משאירים את אמא זרוקה על המדרכה.
'ככה אני עושה, לאחר שהיא תרמה למעננו כל חייה, ומתה בגללנו?' המחשבות הטרידו את מוחי בעת שהלכנו ועקפנו את גן השעשועים הנטוש.
"מיכאל," פניתי אליו לאחר הרהור ממושך. "נברח."
חלחלה עטפה אותי ורציתי להיאחז במשהו כדי לעצור אותה, אך היא חדלה ברגע שמיכאל ענה לי.
"טוב," היא אמר ועיניו הכחולות, העיניים של אמא, שהביטו בי באהבה, כמו שאמא הייתה מסתכלת עליי לעיתים, לרגע הוא נראה אחוז אימה, אבל רגש זה התפוגג כמו הסוכר שאמא הייתה שמה בקפה שלה. זכרונות טריים אלו מילאו את מוחי. וגם אופן ההכנה.
"שניים סוכר." שמעתי את קולה הצרוד בראשי, לרגע דמיינתי שהיא כאן, עומדת לידי ושרה לי את שיר הערש שעובר מדור לדור. געגועים עזים הציפו את ליבי, שהתכסה מעטפת עצב קרירה.
שיר הערש, והמילים הרוסיות, והמבטא של אמא הדהדו בקולי.
דמיינתי אותה שרה ואותי יושבת במיטה, היא מחייכת אליי חיוך נסתר ואני רואה אותה שוב והחיוך נעלם. אני בטוחה שהיא חייכה אותו. אבל היא מכחישה.
"ליסה, את כאן?" קול קטע את מחשבותיי.
"אני… אני פה." אני ממלמלת למיכאל שמסתכל עליי באופן שונה מהרגיל.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"אני מפחד." הוא אמר והחזקתי את ידו שאיך שנגעתי בה, הפסיקה לרעוד.
חום ידי מחמם את ליבו הגדול והאוהב והוא מתחיל לבכות.
"מה קרה?"
"אני רוצה את אמא," הוא אמר ונשלחו אליה געגועים משנינו. מהאדמה. אל השמיים.
"לאן בורחים?"
"אני לא יודעת." אמרתי.
לא רציתי לחזור הביתה, אפילו שזה בטח שובר את הלב של אבא.
אין לי קרובי משפחה בעיר. חיפשתי מישהו לגור אצלו. אני לא מכירה אף אחד. מתייחסים אליי מזעזע בבית הספר. אני לא יכולה להסתמך על מישהו מבית הספר שלי או הגן של מיכאל.
"נחזור הביתה." אמרתי בייבוש לאחר שלא מצאנו מחסה.
הגענו הביתה, אבא חיכה לנו והעברנו את ימינו בשגרה של קללות, איומים ואלימות.

ככה התגלגלו קורתינו עד ליום ההוא בים, שהגעתי כמה דקות לפני שעת העוצר.

****

באותו יום הגעתי הביתה. אבא קרא ספר ואני סתם שתקתי. כמו מיכאל, היושב לצידי.
עד הזמן התחילה המלחמה, היינו בגטו ומיכאל ואני הצלחנו לברוח משם לארץ המובטחת.
ידענו שאבא לא יחייה, הוא ביקש מאיתנו לברוח ושהוא מבוגר מדי. האבא העקשן התרכך ורציתי שהוא יבוא איתנו אבל הוא סירב. הוא חושש שבגללו יתפסו אותנו ולא נוכל לברוח. אבל לא שווה לחיות בלעדיו.

****

מיכאל כבר נפטר מזמן. מחר ההלוויה שלו. אין לי פה קרובי משפחה או דודים, אבל אני מוגנת כאן, ויש לי מטפלת חביבה מהפיליפינים, אני דואגת לא להטריח אותה יותר מדי.
אני בודדה, אני משתוקקת למישהו שייתן לי חום ואהבה. אבל אני זקנה מדי. זה כבר לא יקרה.

שומעת אני את הקול הצורם של הפטיפון, אני מאזינה למנגינה מוכרת, אמנם אני שומעת בקושי אבל אני מזהה את שיר הערש של אמא, ואני שוב מצטערת עליה ועל אבא. זכרונם לברכה.