בפולין
בס"ד
תחת שמיים אפורים
הולכים במצעד החיים
איפה שכשלו הנרצחים.
העינים רואות אך הלב לא מעכל.
החזה שמלא בזעם קרוש
לא מרגישים שום דבר חוץ מריקנות.
הדמעות שקופאות על פניהן לא יוצאות.
בגרון הצרחה הדוממת
גוף אנושי
כמה הוא חלש!
נשלט בתאוות נקמה
אני עוד זוכרת
אני לא אשכח
אני שראיתי,
שהייתי,
שחוויתי,
נשבעת:
לזכור,
לזכור הכל, ודבר לא לשכוח.
תגובות (2)
בהחלט סיכום מקסים!
הרגשתי בדיוק את מה שאת מתארת במסע שלי לפולין. מן ריקנות כזו.. כשהגעתי לשם ידעתי שזה קרה. ראיתי את זה בעיניים שלי. וזה פתאום הפך לכל כך מציאותי וקרוב.
שיר מאוד יפה ומרגש. כל הכבוד.
תודה