כשהאסור מותר – פרק 10.

כבר חודש שגיטל התנהגה בקרירות כלפי יוזף. הוא היה מתוסכל ומאוכזב ולא הבין איפה טעה.
לבסוף הוא החליט לדבר איתה.
גיטל ישבה בחדר שלהם וקראה ספר. הוא נכנס אל תוך החדר. ״גיטל?״
״כן?״
״אני יכול לדבר איתך רגע?״
היא הביטה בו. המבט הקר הזה שכל כך הכאיב לו, ושצץ רק בחודש האחרון.
״אנחנו מדברים…״
״את יכולה להניח לרגע את הספר בצד, ולהקשיב לי?״ הוא התיישב לידה. היא הניחה את הספר בצד, והוא הפעם רק הביט בה, בלי להחזיק בידה.
היא השפילה את מבטה. כמה שהוא אוהב אותה, את היהודיה הזאת שגורמת לו לשכוח כל פעם מחדש כמה הוא שונא יהודים, את הבהמות הנחותות האלה…
״מה קורה?״ הקול שלו היה רך.
״למה אתה מתכוון?״ היא סוף סוף הביטה בו.
״שנינו יודעים למה אני מתכוון.״
הם הביטו זה בזו זמן ממושך. ואז היא שוב השפילה את מבטה.
הוא כל כך אוהב אותה. יש משהו מושך בביישנות הזאת.
״אני…״ היא גימגמה. היא עצמה את עיניה לכמה רגעים ואז פקחה אותן שוב.
״אני מפחדת ממך.״
״מה?!״ הוא קימט את מצחו. זאת לא היתה התשובה שהוא ציפה לה.
היא נשכה את שפתה התחתונה. ״אני לא יודעת מי אתה, ולמה אתה מסוגל…״
הוא הביט בה. הוא הרגיש כאילו היא עכשיו לקחה מיליון סכינים ותקעה אותן בכל הגוף שלו. האם הכאב שהוא מרגיש עכשיו הגיוני בכלל?
אבל היא צודקת, אמר קול קטן בראש שלו. היא צודקת. היא לא יודעת למה אתה מסוגל.
״אבל את יודעת שאני לא אפגע בך,״ הקול שלו היה מובס.
״אני יודעת את זה?״
הם הביטו זה בזו במשך הרבה זמן. השתיקה היתה צורמת.
לבסוף יוזף הוא זה שדיבר. ״כבר ארבעה חודשים עברו מאז שהתנשקנו; ולפני כחודש התחלת להתנהג אלי באופן שונה. מה חולל את השינוי הזה? האם פגעתי בך איכשהו?״
גיטל עצמה את עיניה. היא נזכרה כיצד יוזף חזר הביתה בערב שלאחר השיחה עם אמיל והציע לה שילכו למסעדה שאהבה, וכיצד היא ענתה לו בקרירות. היא גם זכרה את המבט המבולבל שעלה על פניו, שלאחר סירובים נוספים בשבוע שלאחר מכן התחלף במבט פצוע.
היא זכרה שאחרי שבוע או שבועיים כאלה הוא הפסיק לחבק אותה לפני שנרדמו, ופשוט היה מסתובב לצד השני.
היא גם זכרה שלפעמים הוא היה בוכה בשקט, כשהוא חשב שהיא כבר נרדמה ולא שומעת.
גיטל פקחה את עיניה. יוזף אולי מפקד נאצי, אבל הוא פגיע ושביר מאוד. אולי היא יכולה לתמרן אותו כך שהוא יציל עוד יהודים… לא, היא לא יכולה. במקרה הטוב הוא יעיף אותה מהבית, במקרה הצפוי הוא יהרוג אותה.
״על מה את חושבת?״ הוא שאל בשקט.
״עליך,״ הודתה.
הדרך שבה העיניים האלה התבוננו בה, כאילו היא איזה ניסוי מעניין שצריך לחקור. זה הרתיע אותה ומשך אותה בו זמנית.
״מה את חושבת לגביי?״ הוא הביט לרגע באצבעות שלה, אך מיד החזיר את מבטו אליה. היא ניחשה שהוא רוצה להחזיק את היד שלה. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהם נגעו זה בזו? שבועיים? שלושה? זה נראה כמו נצח…
״אתה יודע שאתה ממש יפה?״ היא פלטה. הוא צחק, אך סומק הציף את לחייה. יש רווח קטן בין השיניים הקדמיות שלו שגורם לו להיראות צעיר ושובב יותר ומקסים אותה כל פעם מחדש.
״את יודעת שאת ממש יפה?״ החיוך שלו היה ערמומי.
היא צחקה, אבל הוא לא. ״עדיין לא הבנתי אם נפגעת ממני.״
״לא.״ היא הביטה הצידה ונעה בעצבנות.
״אז מה קרה?״ המבט הרציני והמתעניין שב לפניו.
״אני בעצם לא יודעת מה אתה עושה כשאתה שם. יכול להיות אפילו שיושב מולי מישהו שרצח בן משפחה, או חבר אהוב…״ העיניים שלה נמלאו דמעות.
הוא מחה דמעות שהחלו זולגות במורד הלחיים שלה. ״את יכולה להיות בטוחה שלא הרגתי אף אחד מהם.״
״לא מיינת את אבא שלי לעבודה…״
היה נדמה לה שהפנים הבהירות שלו איבדו עוד קצת מצבען, אבל הוא שמר על קור רוח. ״בן כמה אבא שלך?״
״בערך חמישים.״
״נו…״
היא השפילה את מבטה. ״אני יודעת שהוא מבוגר ולא כשיר לעבודה… אבל הוא אבא שלי…״ היא פרצה בבכי.
״אל – אל תבכי, בסדר?״ הקול שלו רעד קצת. הוא חיבק אותה חזק והיא קברה את פניה בחזה שלו.
״אני שונאת לאהוב אותך כל כך,״ היא מלמלה.
״ככה זה כשהאסור מותר וכשגבולות נפרצים.״

ארבעת הבנים נשארו באזור בו קלטו את התזוזה, אך הם לא ראו אדם אחד מאז היה התזוזה.
כבר לא היה להם אכפת אפילו אם זה יהיה נאצי… העיקר שהם יראו אדם כלשהו!
״אני רוצה שנצא מהיער,״ ביקש אלכסנדר. ״אפילו לכמה שעות.״
ארבעת הבנים החליפו מבטים. שלושת הגברים היו לא מגולחים, שיערם של הארבעה היה מדובלל ולארבעתם היה מראה מוזנח.
״יתפסו אותנו ברגע שנצא,״ דוד אמר. ״רואים שאנחנו מסתתרים.״
״אני חייב לצאת מפה כבר… אני לא יכול להיות פה יותר!״ אלכסנדר התעקש.
״אתה רוצה שיתפסו אותך ויהרגו אותך?״ הרשל שאל פתאום.
אלכסנדר השתתק.