לוטה [הדמות, לא אמיתית]

הבטתי בכל הילדים ששיחקו בכדור, הם אינם נושאים כוכב צהוב על בגדיהם. הבנות קלעו צמות לבובות היפות. "יהודיה! יהודיה!" קרא אחד הילדים ובעט את הכדור לעברי, לעבר הראש שלי. מהר ברחתי, תוך כדי הריצה שמעתי "יהודיה מסריחה!" מפיהם של הילדים. הספקתי להגיע אל הורי, עלינו לבית של גרמניה. גברת שמירץ. אמא שאלה: "לוטה….. הזוכרת את ששלחנו את רחל להסתתר?" עניתי: "כן." "אז את גם הולכת להסתתר. אני ואביך נלך לכפר, ומחר תבואו אלינו. את… ואחותך, ממקום המחבוא שלה." אמר אבא. שאלתי אותם: "להסתתר? בלעדיכם?" אמא אמרה: "את תסתדרי מצויין פה. הבנות היהודיות הנוספות שמתחבאות פה… אנחנו די בטוחים שתסתדרו, וגם עם בנותיה של גברת שמירץ." אמא ואבא נשקו לי במצח, ופנו ללכת. רצתי אליהם בדמעות: "אל תלכו! אל תלכו! תישארו כאן איתי! אנא אל תלכו!" בכיתי… אמא אמרה: "אל תדאגי. אנחנו נתראה מחר." "ומה אם תיתפסו על ידי הנאצים?" שאלתי… אמא אמרה: "אל תדאגי." עמדתי לחסום את דרכם החוצה, אבל גברת שמירץ תפסה אותי ולחשה: "תני להם ללכת… זה בסדר." הם יצאו וסגרו את הדלת אחריהם… ואז גברת שמירץ לקחה אותי לעליית הגג, הכניסה הייתה בארובה, נאלצנו לטפס על סולם בארובה הצרה. היה שם פתח, עם דלת פלדה. גברת שמירץ פתחה את הדלת, והיה שם חדר עם 2 מיטות רחבות. גברת שמירץ שמעה רעש, ואמרה: "מיד אחזור…" היא סגרה את הדלת, וכנראה לקחה מהר את הסולם. היו שלוש בנות… הן אמרו את שמן… גוטקה, דינה, וגם שרה. שרה שאלה אותי: "ומה שמך?" "לוטה…" עניתי. דינה אמרה: "היום גברת שמירץ תוריד לך את הכוכב, כמו שהיא עשתה לנו." גוטקה שאלה: "את רוצה לשחק איתנו בבובות?" הנהנתי. הייתה שם בובה בצבע אדום, בובה מבד, לבושה בבגדים יפים. "גברת שמירץ תפרה לבובה אנה את הבגדים האלו…." אמרה דינה. אחר כך נכנסה גברת שמירץ. "שלום בנות… הבאתי לכן לחם סובין חם." היא אמרה והביאה צלחת, שבורה בקצת, לחם. שרה אמרה: "את תישני עם דינה, במיטה השמאלית." נגסתי בלחם החם. דינה אמרה: "לוטה, את יכולה לקחת איתך מחר בובה אחת, את בוחרת… רק אל תיקחי את הבובה רוני. קיבלתי אותה מהורי המנוחים…." הרמתי את אנה הבובה, וליטפתי את ראשה. "את אנה." אמרתי. הן הנהנו. גברת שמירץ באה, היא אמרה: "גוטקה, תביאי ללוטה הצעירה בגדים… לפחות עד שאוציא את הכוכבים מהם." לבשתי את בגדיה הרחבים של גוטקה… היא שמנמנה. גברת שמירץ הלכה עם בגדיי. שיחקנו בבובות… ואז נכנס ילד אחד. "גברת שמירץ מסתירה אותי פה עכשיו." אמר אותו ילד… הוא נראה בגילי. הוא אמר: "אני נץ." נץ… שם יפה. הכרנו לו את כולנו… ואז הגיע הערב. מצאנו לו משהו ללבוש… ובינתיים לי החזירו את בגדיי, ללא שום כוכב. נדחסנו אני, דינה ונץ למיטה אחת… נשמתי נשימות ארוכות….. פחדתי. אם הגרמנים ימצאו אותנו? הם יקחו את כולנו למחנה ההשמדה ויהרגו את גברת שמירץ ומשפחתה! או שיהרגו אותנו, את כולנו במקום…. שמעתי צעדים, יד נגעה בכתפי. נבהלתי, ואז ראיתי פנים מחייכות….. "אני אידה. הבת של גברת שמירץ. חשבתי שלא תוכלי להירדם. בואי, שבי איתנו למטה." אמרה הנערה, אידה. ירדנו למטה, גברת שמירץ, בעלה ובתה השנייה ישבו על הכיסאות. "היינץ, זאת לוטה, היא עוזבת מחר." אמרה גברת שמירץ. בתה השנייה של גברת שמירץ, אמרה: "אני לא מבינה איך את מחביאה אותן. לא רוצה למות." "די, אנחנו לא נמות." אמרה אידה. היינץ שאל אותי: "את אולי רוצה תה חם?" "ז-זה יהיה נפלא…" אמרתי, הוא קם… אמרתי לו: "תודה." הוא הלך לחמם את המים. גברת שמירץ שאלה: "את רוצה שאספר לך סיפור על אחותך?" "כן…" אמרתי. היא אמרה: "היא הסתתרה פה פעם. הגרמנים כמעט תפסו אותה מפני שהיא פתחה את החלון של עליית הגג… אז הם ראו אותה. אבל אחותי הגדולה, מרגרט, לקחה אותה והסתירה אותה אצלה." קיבלתי את כוס התה שלי ולגמתי במהירות…. שתיתי את התוכן, ואידה לקחה את הכוס. היא אמרה: "טוב… לא נרצה לאחר לחשמלית מחר, נכון?" "חשמלית? ממזמן אסור ליהודים לנסוע בחשמלית." אמרתי… אידה אמרה: "הם לא ידעו שאת ילדה יהודיה. עכשיו בואי.. למקרה שהגרמנים יבואו…" אידה ואני עלינו לחדר הסמוי בעליית הגג. חזרתי למקומי במיטה, והיא כיסתה אותי בשמיכה. "לילה טוב, לוטה." היא אמרה. חייכתי… היא ירדה למטה.
-כעבור יום-
נץ הוציא מהתיק שהיה איתו, דובון חמוד. הוא אמר: "לוטה, שמעתי שאת הולכת לפגוש את הורייך, אז רציתי לתת לך את הדובי הקטן שלי… שתוכלי לשחק בו עם אחותך." חייכתי. גברת שמירץ קלעה לי צמה, ואז שמענו קולות…. "אוי לא!!!" קרא קולו של היינץ. הוא עלה אל החדר והחזיק במעילי, שנחרך בקצת בגלל נר. המעיל הסגול האהוב עליי שקיבלתי כמתנת יום הולדת מאחותי הקטנה, הרוס. גברת שמירץ אמרה: "אוי אוי אוי…. אידה, תביאי את מעיל התכלת של רינה, זה שקטן עליה." רינה זה בטח השם של הבת השנייה… אידה מהר פעלה והביאה את המעיל. מעיל יפה…. נשמעו פתאום דפיקות דלת נוקשות, ובקול גרמני עצבני צרחו: "פתחו!!!!!!!" נשמע זה קולם של החיילים הנאצים. הם בטח באים לבדוק אם יש פה יהודים… והרי יש! כולם יצאו, רק אידה נשארה. היא השתיקה את כולנו, שנכנסנו לבהלה, לבעתה. החזקתי את הבובה אנה חזק חזק……. נץ חיבק אותי מרוב פחד. שמענו את החיילים מדברים בכעס…….. מה אנחנו, הילדים היהודים, ובכללי, כל היהודים, עשינו להם? אני רואה את המוות למול עיני. ה', אם אתה שומע אותי, אל תיתן לי למות בידי חיות אדם…. נשמעו יריות… אידה בכתה בקול חרישי: "א-אימא… אבא… רינה……." נשמעה טריקת דלת. "פסססט… זה בסדר." אמר קולה של גברת שמירץ בשקט… נשמנו לרווחה. הכנסתי את כל בגדיי לתיק, גברת שמירץ אמרה: "בואי, לוטה." כולן חיבקו אותי, כולל נץ. הם כולם אמרו: "להתראות לוטה… דרך צלחה." "להתראות… ברגע שתיגמר המלחמה, אני מבטיחה שאבוא לחפש אתכם!" אמרתי. ירדתי בסולם, ודלת הברזל נסגרה בחרישיות. שתקתי. גברת שמירץ אמרה: "עכשיו, את אל תפתחי את עיניך! מזלך ששיערך אינו חום. נגיד לנהג החשמלית שאת לא יהודיה, אלא נוצריה. עכשיו, בואי נלך לכפר, הורייך ואחותך מחכים לך שם." יצאנו החוצה, החשמלית הגיעה. עצמתי את עיני, גברת שמירץ תפסה את ידי, ולקחה אותי לאחד המושבים. לאחר נסיעה קצרה הגענו למקום כלשהו… לא יכלתי לראות מפני שגברת שמירץ אסרה עליי לפתוח את העיניים. הלכנו ברגל, הרבה זמן. ואז היא הרשתה לי לפתוח את עיניי. הגענו לכפר כלשהו, ונכנסנו לבית כלשהו. פשוט בכיתי מאושר…. אמא, אבא, אחותי, וסבתא, שהצליחה לברוח מהגטאות! התחבקנו כולנו… וסוף סוף אני מאושרת. גברת שמירץ אמרה: "היי, לוטה, שכחת שם את אנה הבובה.. אבל אל תדאגי, הבאתי אותה." חייכתי, ואמרתי: "גברת שמירץ…. תגידי לכולם שזו לא הייתה פרידה. עוד נתראה…." היא חייכה, והלכה.
-כעבור חודש-
נגמרה המלחמה! והיום יש לי יום הולדת…. קיבלתי ספרים, ומעילים ממש יפים… התחלנו לגור כבר בכפר הזה. ואז הגיעו 3 נערות, די מוכרות, עם נער אחד. החזקתי בידי חתול שחור שבמהרה נהפך לשלי, שמו ניק. הנחתי את ניק על הרצפה, ופניתי לעברם. "ל..לוטה!!!!" קראה אחת. זיהיתי אותה… גוטקה!!!! כולנו נפגשנו, התחבקנו. אני ונץ התחלנו להתחבר יותר…
-כעבור המון שנים-
"ולבסוף, נץ ואני נפגשנו אחרי חודש… הוא עבר לכפר שלי, לבד, ללא משפחתו, וכמובן, התחתנו, וילדתי את שלוש בנותי, שנראו בדיוק כמו גברת שמירץ ובנותיה." סיפרתי לתלמידים בבית הספר. הם מחאו כפיים…. עברו המון שנים. נץ ואני לעולם לא נשכח את הימים הנוראים ההם… לצערי, גוטקה ודינה כבר נפטרו… אבל עוד נשארה שרה. לעולם לא נשכח.
ואני מקווה, שאת הימים ההם, גם לא אתם.