נשבעתי לאהוב אותך

״אני ישמור עליך אבא!״ היא צורחת ומשטתחת על הרצפה.
״חזרי לפה גברתי הצעירה!״ עוזרת הבית, מרתה אוחזת בזרועה של הקטנה. היא מרחמת עליה אבל לא יודעת מה לומר. כבר שעה שהיא מנסה להרגיע אותה.
״לא!! לא!!״ הילדה לא מרפה. היא בועטת עכשיו במרתה, ונאחזת במעקה שמולה. ״אני לא יעזוב אותך אבא! לעולם לא!״
״את לא יכולה להשאר פה.״ מרתה מרגישה עכשיו את המילים של הילדה חודרות לעצמותיה.
היא מביטה באדם ששוכב על המדרכה, הוא עייף, מרוסק ושיכור. ככל הנראה הוא לא מצליח לזהות את ילדתו הקטנה שבטוחה שפגעו בו.
האדם הזה שוכר אותה, הוא נותן לה פקודות, כמה אירוני.
״אבא?״ הקטנה השתחררה לגמרי מאחיזתה של מרתה. עכשיו היא קרובה לשיכור, השיכור שהיא כל כך אוהבת.
״מי פגע בך?״ היא שואלת ברוך ודמעה חומקת מעיניה.
השיכור לא מגיב. כאילו לא דברה איתו מביט בה בסתמיות.
״אבא? אתה רוצה שאני יעזור לך לחזור הביתה? מרתה הכינה אוכל היום. היא הכינה הרבה אוכל כמו שאתה אוהב.״
הוא טיפה מזדקף ומלטף את לחיה של הפעוטה.
״אבא, לא היית בכנסייה היום, והרי היום יום ראשון, צריכים להתפלל לאמא!״ הוא ממשיך להביט בה ועכשיו הדמעות מבצבצות מעיניו.
״אבא אל תבכה!״ היא אומרת כמעט היסטרית.
״די.!״ המילה היחידה שהוא אומר באותו ערב והיא לא רחוקה מצעקה. הוא מרים את ידו וסוטר לה.
מרתה קופצת על רגליה והקטנה בין רגע בזרועותיה. היא מביטה בשיכור בסלידה ומחבקת את הילדה שעליה היא כל כך מרחמת.
היא הולכת בין הסמטאות כשהילדה בחיקה. מתרחקת מהשיכור, מנצלת את העובדה שסוף סוף הילדה לא מתנגדת. השער הגדול בכניסה לבית נפתח והן נכנסות לתוכו.
כמה שעות עוברות והקטנה לא פצחה את פיה, לא הוציאה אפילו לא מילה אחת.
וכשהיא כבר במיטה לוחשת לה מרתה לילה טוב. אבל היא כבר ישנה. וכשמרתה מסתובבת היא רואה על הקיר בצד כתב עקום ורועד שמעיד על הבטחתה של הפעוטה:
אני יציל את אבא.
כך נשבעה הילדה לאהוב את אביה לנצח. והפעם מרתה היא זאת שמוחה דמעה.