אגודת צער בעלי חיים פרק ב'

ד"ר מירית פז נסעה לאוניברסיטה למלא את מקומו של הפרופסור אשר חלה וכל הסטודנטים קיבלו אותה באהבה גדולה.

אולי תוותרי על הבחינה התלוצץ אחד מהם "רק שנייה אני עושה חושבים !! מצטערת הכף נטתה להעביר לכם את טפסי הבחינה ולאחל לכולכם הרבה הרבה בהצלחה.

לאחר שהחלו הסטודנטים לענות על השאלות יצאה מירית החוצה למסדרון הארוך וצלצלה לציפי החרוצה ושאלה לשלום הכלב שמצאה ברחוב נטוש וחולה מאד מאד.

"לא תאמיני מירית, הוא מרגיש יותר טוב האכלתי אותו בבקבוק והוא שתה את כל הבקבוק ועכשיו הוא פשוט ישן, נס קרה למתוק הזה ואת יודעת את שמו? "תרשי לי לנחש חחחחח מתוקי נכון, "בינגו" נכון מאד מאד.

"אוקי ציפי עלי להיכנס לכתה ששם נבחנים סטודנטים ולדאוג שלא יעתיקו"

"מירית תהיי נחמדה אליהם תעשי כאילו אינך רואה תקראי ספר או משהו ותאפשרי לכולם לקבל ציונים טובים"

"עלה לי רעיון פלא בפעם הבאה אשלח אותך לשמור על החתול לבל יאכל את השמנת חחחח " "עשינו עסק".

מירית נכנסה פנימה וכלם היו עסוקים בבחינה והשקט שרר בחדר.

הטלפון של מירית צלצל והיא מיהרה לצאת למסדרון, על הקו היה הפרופסור מור שכתה זו שנבחנת עכשיו היא הכתה שהוא המרצה שלה.

"קר טוב ד"ר פז אמר הפרופסור, אני מאד מודה לך כי הואלת להחליף את מקומי ולא הלכת לעבודה בגללי".

"פרופסור מור לכבוד ולענג לי להיות כאן בין הסטודנטיות והסטודנטים המקסימים שלך ולא נותר לי אלא לאחל לך רפואה שלמה ואם תצטרך משהו חלילה שלא תהיה חולה אך משהו שעליך לעשות דחוף וכו' אשמח להחליפך"

"תודה רבה לך ד"ר פז ומעניין כיצד טרם נפגשנו הלוא שנינו מאוהבים בטירוף בחיות אז נקודת פתיחה כבר קיימת"

"בהחלט אתה צודק פרופסור מור אולי פעם ניפגש ושוב רפואה שלמה. סליחה ועוד משהו בסיום המבחן אני מוסרת את הדפים למזכירות נכון כך נוהגים ?"

"נכון מאד".

מירית שבה לחדר ורשמה על הלוח ד"ש מפרופסור מור ומאחל לכולכם הצלחה במבחן.

איש מהם לא שם לב מה היא כותבת על הלוח כי הזמן מתקצר והם חייבים לסיים את הבחינה.

הצלצול נשמע כל כך חזק שהקפיץ את מירית "מה קורה כאן כולכם כבדי שמיעה ????

היא עברה מאחד לשני ואספה את המבחנים ואז שמו לב את מה שהיא כתבה על הלוח. אחד הסטודנטים הודה לה על כי הגיעה לכאן וקיווה שישובו להיפגש כאשר תהיה להם בחינה מעשית וקרוב לוודאי תתבצע באגודת צער בעלי חיים שבניהולה.

מירית נפרדה מהם לשלום ואת המבחנים מסרה במזכירות וישר עפה לעבר המקום שבו חשה הכי טוב הכי מועילה לאלה שאינם יודעים להביע את עצמם ולכן לעיתים מתעללים בהם וזה מצער אותה מאד מאד.

המשך יבוא