אותה

עוד יום הגיע ועבר לו במהירות כאילו הוא בורח ץמימנו. בורח מהעצב הנוראי שסירב להפסיק לעפוף את הבית, הוא ברח כמו כל אחד אחר שהגיע ואמר מעלות ניחום ריקות וחפוזות, רק שהוא אפילו לא ניסה לעודד- הוא פשוט רפרף על פנינו לוחץ עלינו באכזריות איטית אך חזקה לישכוח אותה. והוא אכן הצליח, אט אט הפסיקו פניה להופיע בכל חלום, חיוכה לא הבהב עוד בימינו ובמקומו הגיע ערפל אפור וסמיך שסרב להתפזר, אפילו בימי הקיץ הצחיחים ביותר. אבל למרות כל ניסיונותיו היא עדיין היתה שם. נכנסת בשקט עצוב לכל שיחה קוטעת כל קרטוב של צחוק מחיינו. לפעמים היה נידמה שהיא מרחפת כרוח רפאים על פנינו- כועסת עלינו ששכחנו את חומה, את קולה השופע ,את מבטה הצוחק. והיא צדקה. באמת שכחנו אותם אבל עדיין זכרנו ללא הפסקה את מבטה הריק, את צעקותיה האילמות , את קולה הנודם ויותר מכל את קרירותה. לפעמים אני כועסת עליה, על מה שהשאירה לנו; שקט כבד ואביך שסירב להפסיק לצעוק, מאשים את כל הימים החולפים שברחו… את הערפל הסמיך…
ואותנו שניסנו לשכוח וליזכור.
והיא צדקה.