אל תשכח את האפור – ניסיון

**אני חושבת על ניסים.
חושבת מה הייתי עושה בלעדיהם, ולאן תקוותי הייתה מופנת.
אולי אתה לא מאמינן, אולי אני טועה ואתה צודק אבל אף אחד בעולם לא היה מסתדר בלי ניסים.
עצם העובדה שפתחת היום עיניים היא נס, אתה בריא ? חי ? נושם ? נס.
רבים האנשים שבעולם שרואים את הצד השחור, רבים אנשים שרואים את הצד הלבן וטוב אבל מיוחדים האנשים שרואים את הצד האפור שבו, האופטימי והנקי ממחשבות וסטיגמות.
עצוב ורע שכמעט אף אחד לא זוכר את האפור, אל תשכח אותו, אל תשכח את האפור. **

"אייד חולה בבלומיה ואנורקסיה" אמרה אמא אל האישה בעלת השער האדמוני שישבה על הספה הירוקה. "זה נמשך כבר חמישה חודשים וגילינו את זה לפני חודשיים בערך" היא המשיכה.
"שלום אייד, שלום גברת ג'ונסון, אני אנדראה ואני יהיה הפסיכולוגית שלך לתקופת ההבראה" היא חייכה חיוך חושף שיניים ישרות.
"אייד, שבי יפה על הספה בזמן שאני ואנדראה נשוחח בסדר" ? אמא שאלה והינהנתי לחיוב.
התבוננתי בחדר, שותקת. למה לעזאזל אני צריכה לעבור את זה ? למה פסיכולוגית ? אני בסדר, כבר נשבעתי לאמא מיליון פעמים.
אנראה הביטה בי לרגע, היא סובבה את מבטה אל אמא אמרה לה משהו וסגרה את הדלת כשאמא בחוץ והתקרבה עליי.
"אייד, את יודעת מה זאת אנורקסיה ובלומיה" ? היא שאלה כשהתיישבה על הספה.
השאלה המוכרת והמתישה.
"הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות". השבתי מדקלמת את המשפט משליוני רופאים כבר אמרו לי.
"נכון, אייד מתוקה, ספרי לי, מה גורם ההקאות שלך" ? אנדראה התחילה ממש לעלות לי על העצבים.
"שום דבר, כבר הסברתי לאמא שאני בסדר, רק לא הרגשתי טוב כמה ימים, זהו" !
"אייד אין טעם להכחיש או לנסות לשקר. את תשקרי רק את עצמך. את הובחנת כחולה, זהו.
עכשיו, מבלי לריב איתי, למה הקאת" ? אנדראה היא אולי הבן אדם היחיד ששמעתי בקולו כבר חודשים שאכפת לו, שהוא רוצה לשמוע.
"הייתי שמנה, מאוד מאוד שמנה. פחדתי לצאת מהבית, אז החלטתי להרזות. דיאטה לא ממש עבדה כי אין מי שאומר לא לשוקולד, נכון" ? בשלב הזה אנדראה כבר ציחקקה מעט, היא הייתה רגוע, ושלבה כשאני בתוכי הזעתי והייתי לחוצה.
"אז ראיתי לפני חצי שנה בערך בסרט שמשהי מכניסה אצבע לתוך הגרון אחרי הארוחה ומקיאה את כל מה שהיא אכלה. היא הייתה רזה ויפה ואני חשבתי שזאת דרך נהדרת להרזות. גם אני יכולה לאכול הכל מבלי לדפוק חשבון וגם אני ירזה " אמרתי פניה של אנדראה היו מבינות, הם ידעו מאיפה הגיע הרצון שלי להפוך רזה.
"מהר מאו"…
"מהר מאוד התמכרת להקאות, לא שלטת על עצמך והקאת כל מה שאכלת, אחרי כל פעם. לא יכולת לתת לעצמך לעלות אפילו 2 קילוגרם 'מיותרים' עד שאמא ואבא תפסו אותך" היא השלימה את המשפט שכאב לי להגיד בעצמי.
"כן" אמרתי בשקט.
"אייד יקרה, אני מבינה. אין צורך בבושה, ממש לא. אני יעזור לך, אני יודעת שאת לא רוצה להמשיך ככה. אני יודעת שאת לא רוצה למות. רק תהיה קשובה אליי, תבואי כל יום. ואל תחבי על המחלה, תחשבי שאת באה אל עוד אחת מהחברות שלך אני מבטיחה שאת לא תרגישי בהבדל" היא אמרה מחויכת ואני האמנתי לה.