אמא, אבא לא יחזור?

"אמא?" אני שואלת, כולי חלולה, ריקה
"מה חמודה?" היא שואלת אותי, מסתכלת בעיניי
"אבא לא יחזור?" אני שואלת, ותקווה בקולי, אני יכולה לראות את העיניים של אמא משתנות, תמיד הייתה לה נטייה לרגשנות, עינייה נוצצות, היא מהססת, ממתינה מעט לפני שהיא עונה לי,
כאילו גם היא מקווה שמישהו יעיר אותה מהחלום הסיוטי
"לא, הוא לא יחזור" היא אומרת לבסוף בקול חנוק,
אני עוטפת אותה בחיבוקי, מנסה לעודד אותה, קשה לי לראות אותה ככה, שבורה, בוכה, בודדה,
אבל הדמעות שלי פורצות החוצה, אני הבטחתי לעצמי לא לבכות, הבטחתי לאבא שאני יהיה חזקה,
במיוחד ליד אמא,
אבל נכשלתי,
דמעה ועוד דמעה זולגת מעיניי,
דמעות מלוחות, דמעות של עצב,
איך אני יכולה להכיל את כל זה? שאבא, אבא שלי הלך, ולא יחזור, הוא ישן לו בשמיים, נח לו, נח לעולמים,
מרחף לו בין ענן לענן, ושומר עלינו ועלי מלמעלה,
הבכי של אמא יוצא, זה שובר אותי, מרסק,
אי אפשר לתאר את ההרגשה של לראות את המישהו שהכי חשוב לך בחיים ככה מרגיש,
שכולו חלול, שאין לו טעם לחיים,
"אמא?" אני שואלת שוב
"מה חמודה?" היא עונה את אותו הדבר, כאילו יש בתוכה תקליט שבור
"את לא תלכי לי, נכון?" אני שואלת, מחבקת אותה חזק חזק, כדי שלא תברח לי פתאום,
"לא, אני לא ילך" היא אומרת בלחש, שאפילו אני שהייתי בתוך חיבוקה בקושי ושמעתי,
"אמא? למה אנשים מתים?" אני שואלת, כמו ילדה תמימה, כאילו לא מלאו לי שש עשרה רק השנה
אבל מה לעשות, המוות הוא לא דבר שיש בו היגיון,
"כי ככה זה העולם, אנשים חיים, ואנשים מתים" היא אומרת, מחזקת את חיבוקה בי, "ככה זה החיים" היא לוחשת