צריך להתגבר

היא הסתכלה מבעד לחלון העמום שבחדרה, צופה בשמש שכבר עמדה לשקוע.
אמנם היא רק בת 9, אך כבר מבינה ויודעת. האוטו עזב את החנייה ונסע. זהו. עכשיו כבר לא תראה אותה יותר. אף פעם. דמעות עלו בעיניה. זו היתה תקופה קשה לכל המשפחות, בגלל המלחמה, או יותר נכון-בגלל האובדנות שהביאה.
הנה דודתה קוראת לה מלמטה לארוחת הערב, אך היא ממשיכה לבהות, כאילו התאבנה לגמרי מול החלון. והנה דמעה קטנה יורדת במורד לחייה.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
והדמעות הופכות לזרם, ולא פוסקות, אבל מפיה לא בוקע שום קול.
דודתה עולה במדרגות. 'היא לא תבין', חשבה. 'דודה קשוחה מדי'. דלת חדרה נפתחה ודודתה נכנסה. "קדימה לקום", קראה.
הילדה המשיכה לבהות.
"זוהר, קדימה, כך זה קרה כי כך רצה הגורל! עצוב עצוב, אבל את תהיי חייבת לקבל זאת מתישהו!" כעת עיוותה את פניה בכאב. זרם הדמעות התחזק, והיא כבשה את פניה בכרית שעל מיטתה. 'למה הגורל רוצה דברים כאלה???', חשבה בתסכול ובכעס, 'אני רוצה אותה! אני רוצה אותה עכשיו! אני רוצה את א מ א ש ל י ! ! ! ולמה בכלל הוא לקח לי אותה?? למה מגיע לה?? למה מגיע לה למות???'
דודתה נאנחה ויצאה מהחדר בעודה ממלמלת "היא כבר חייבת להתגבר…"
זוהר חבקה את הכרית בחזקה. היא כבר היתה מלאה בדמעות רטובות וחמות. הכרית הרכה הזכירה לה את אימה, וגרמה לה להצמד אליה בחזקה. דמעות כבר לא היו לה. כעת רק שכבה על המיטה, בהרגשה כאילו חלק נלקח ממנה. כשאבא מת, היא לא הייתה עצובה. אולי רק קצת. הוא היה מרביץ לה הרבה. אבל זה בכל זאת קצת עצוב, כי היה מגן עליה מפני ילדי השכונה, שר לה שירים והוא גם לימד אותה לקרוא ולרכוב על אופניים. הוא היה מנחם אותה כשעצוב. אבל מה אמא עשתה רע??? רק דאגה לה, לזוהר, לכל מחסורה, וחיבקה אותה חזק חזק אחרי שאביה היה מרביץ לה, ואחרי יום קשה בבית הספר.
להתלונן על אביה לא יכלו, כי פחדו מהאיומים שלו. עכשיו היא כבר יודעת שהיה זה הכרחי לדווח.
אבל מה אמא כבר עשתה???
בסך הכל הן טיילו בשוק לעשות קניות, ואז הגיעה הודעה מהדוור-שהאם צריכה לצאת למלחמה.
בליל יציאתה, חבקה אותה האם ולחשה לה: "אני אוהבת אותך המון המון. הכי בעולם. תזכרי תמיד להיות ילדה טובה, ולא לתת לאנשים לעשות לך רע." היא חבקה אותה ונתנה לה נשיקה על הלחי, ויצאה. "להתראות, זוהר שלי. הזוהר של חיי. אני אוהבת אותך", אמרה, נתנה לה עוד חיבוק אחד ונכנסה אל תוך הטנק.
"עוד חיבוק! עוד חיבוק, אמא! אחרון!!!", קראה , אך היא איחרה את המועד. הטנק כבר נסע הרחק משם.
יומיים עברו, ואותו הדבר בדיוק בא ומסר את המברק.
עוד יומיים עברו, יומיים בהם היא יושבת בחדרה ומשננת, להמשך דרכה, את מילותיה האחרונות אותן אמרה לה אמה, בעודה ממשיכה וצופה בשמש השוקעת:
"להתראות, זוהר שלי, הזוהר של חיי, אני אוהבת אותך".