אני בסהכ רוצה להיות חופשייה…

זה אף פעם לא מאוחר היא הזכירה לעצמה. תמיד היא יכולה לשנות הכול בקשר לחייה.
כאב הוא לא הפתרון להכול, ניסתה לדחוף לראשה. האנשים שמסביבה צרחו לה את זה באוזניים בכול פעם שהבחינו בה. מתעצלים לעשות משהו בקשר אליה, משאירים אותה תלויה באוויר, לבד. לגמרי לבד. כאב צורב חתך בפסים את בטנה והתקדם בצורה כזאת אל ליבה, אך שם שכן כאב אחר. כאב לה, לווא דווקא מהפסים האדומים שעטפו את ידיה ככפפה. טיפות דם זלגו על רגליה, מכתימות את רגליה הדקיקות. היא החלה להשתעל, שיעולים מצמררים, נשמתה כמעט יוצאת מגופה הדחלילי.
ניסיונות ההתאבדות שלה, עברו כול רף. היא רצתה שישימו לב שהיא קיימת, שהיא כאן! בכי מהדהד בראשה, מאיים לצאת. אך היא לא נתנה להן לצאת, דמעות קטנות ומסכנות. לאף אחד בחיים לא היה אכפת. הם השאירו אותה שם, עד שהתעוררה בדיוק באותו מקום שעצרה. חיוך ושמחה בחיים לא עבדו בשבילה, עיניה היו דומעות תמיד. אולי היא לא הייתה אוכלת, אבל מים היא הייתה שותה, אך תמיד הייתה מופתעת מחדש איך כול כך הרבה מים יכולים לצאת מימנה.
היא רצתה להיות חופשייה, להרגיש את הרוח מצליפה על פניה! ככה תמיד רצתה. היא יכלה לעמוד ככה ימים שלמים, שגשם ירד עליה, שלג, שמש יוקדת, העיקר שתרגיש חופשייה. זה כול מה שהיה לה אכפת, לא משנה מה יקרה בדרך.
הכאב התקדם שוב אל ליבה, אבל הפעם לא הצליח לחדור לתוכו, ודפק חזק על הברזל שסביב ליבה. שום דבר לא יכנס לשם יותר, אחרי כול הכאב שחוותה. שום דבר. שום! דבר! לא יצליח לשבור אותה.
אבל עובדה שהיא נשברה. אחרי כול כך הרבה חודשים שהייתה נקייה שברה אותם בהנפת מספריים אחת, ואז זה נמשך ונמשך. סוף סוף היא קבעה משהו בקשר לחייה. היא הרגישה טוב.
אז למה אני בוכה?
למה? השאלה עיקרית בחייה.