את חושבת, שיום אחד יגמרו המלחמות?

אחותי הקטנה, ליאת, תמיד שואלת אותי למה כל הזמן שיש קול חזק אנחנו יורדים לחדר מדרגות. הסברתי לה, שזה בגלל המלחמה. שבעולם שלנו, יש מלחמות. היא שאלה אותי מה זה מלחמה? עניתי לה, שזה כמו שהיא ואחיה הגדול רבים, ואז הם גם מרביצים אחד לשני, ככה גם המדינות רבות. אבל בגלל שאין להן ידיים, הן שולחות אחת על השנייה טילים, וכדי שהטיל לא יפגע בנו, אנחנו צריכים להתחבא ממנו בחדר המדרגות.
ליאת בסך הכל בת ארבע. בגיל כזה, להבין משמעות כזאת למלחמה, זה צביעות מבחינתי. אני שיקרתי לה. מדינות לא רבות כמו אחים, הן רבות בגלל גזענות, חוסר שטחים, אי הסכמים, פוליטיקה גרועה. הן מנסות להשמיד אחת את השנייה.
כשיש מלחמת אזרחים, במדינה אחת, זה נראה מטופש שאנשים שהם בעצם מאותה ארץ, ואותה דת, רבים כך. אז אני שואלת- למה אנחנו, בני האדם, רבים כך אם כולנו בעצם אחים? כולנו אותו הדבר אבל מיוחדים אחד אחד.
"דנה, את חושבת, שיום אחד יגמרו המלחמות?" שאלה אותי ליאת.
"אני לא יודעת ליאתי. אני מקווה שכן" אמרתי לה.
היא ניגשה אלי וחיבקה אותי חזק.
"אני רוצה שהם יגמרו כבר המלחמות האלה!" צעקה והחלה לבכות.
"נמאס לי כבר לשבת פה! משעמם! אני מתגעגעת לגן שלי ולעמית חברה שלי ואפילו לניצה הגננת! אני, אני רק רוצה כבר לצאת מפה דנה" אמרה ליאתי.
"אני יודעת ליאת. גם אני מתגעגעת לעבודה שלי. אל תבכי" אמרתי וניגבתי את דמעותיה.
"כשאני אגדל, אני יעשה שלא יהיה יותר מלחמות!" אמרה בביטחון.
דמעות זלגו מעיניי. חיבקתי אותה חזק.
"יהיה בסדר. אני אוהבת אותך ליאתי." לחשתי לה באוזן. היא החטיפה לי נשיקה קטנה בלחי ואמרה-
"גם אני אותך".
לאחר שבוע, נפגעה ליאת מהמלחמה. היא משותקת בכל גופה וכנראה שתישאר נכה לכל חייה.
"הבטחת שיהיה בסדר" היא לחשה אל השמיים. הבטחת.