בדרכה האחרונה?

בזמן שהרכבת חלפה על פניי, עלו בי מחשבות רבות. אומנם אני רק ילד, אבל הרגשתי בתוכי שאני מסוגל לשנות משהו.
באותה הרכבת נסעה אימי אל בית החולים הרחוק במנהטן בתקווה שתמצא תרופה למחלתה. מספר ימים לפני שהיא נסעה היא ביקשה ממני שאהיה זהיר. אני זוכר את המילים בדיוק רב

"דור, תשמור על עצמך בזמן שלא אהיה כאן, ותמיד תכור לסמוך רק על עצמך".

היא נישקה אותי לשלום ויצאה לעבודתה. חלפו רק כמה ימים מאותו היום, והיום נפרדתי ממנה בדרך שיכולה להיות דרכה האחרונה.
אני לא אשקר לכם, יכול להיות שירדו לי כמה דמעות. היו לי חששות רבות, חששתי שלא נצליח להתקיים בהצלחה מבלי אימא, חששתי שאבא יתחתן עם אישה אחרת שתתייחס אליי כמו כל האימהות החורגות בסיפורי האגדה. אבל יותר מכל חששתי שלא אראה את אימא יותר.
החלטתי שהגיע הזמן לשוב הביתה. בדרך הבחנתי בציפורים מצייצות, פרחים שהרגע פרחו, ועוד המון דברים בשלל צבעים. העולם נראה כל כך יפה, לא הבנתי איך בין כל היופי הזה יכולות להתרחש צרות כל כך איומות.
הגעתי לבית, אבא היה בדיוק באמצע הכנת העוגיות שלו, או יותר נכון איך שאנחנו מכנים אותן "האבנים שלו" הן כל כך קשות ואי אפשר לאכול אותן, אני לא יודע איך הוא חושב שהן יצאו מעולה בכל פעם מחדש.
"היי דור, איך היה ללוות את אימא לתחנת הרכבת?" התעניין אחי הגדול אבי.
"כיף מאוד" השבתי.
אבי הוא הבכור במשפחה, והכי מוצלח. כולם רוצים להיות כמוהו. אבל הוא תמיד אומר שהכי טוב להיות מי שאתה, גם אני הייתי אומר את אותו המשפט אם החיים שלי היו נראים כמו שלו.