בית רבקה

מצב הענינים בבית הורע מיום ליום..יוסי המשיך להתעלם ממני.הלוא רוב הזמן בכלל לא היה בבית.
גם מהבחינה הכלכלית מצב הענינים היה בלתי אפשרי. את השקלים המעטים שהשכלתי לשים בצד.שמרתי כדי לקנות מצרכים בסיסייים כמו לחם וחלב. הרי לקפה וסיגריות יוסי ממילא דאג. ברור שאין בכלל מה להזכיר רכישת בגדים ונעליים ושאר מותרות.זה שטויות ואפשר בכחלט לחיות בלעדיהם.
לעיתים כשממש חשקתי במשהו להתחדש בו הייתי קופצת לשוק הכרמל וקונה לי חצאית חדשה או איזה חולצה ואז הייתי משמחת את עצמי ליום יומיים. את הרכש החדש הייתי מצפינה לתקופת צינון במעמקי הארון.וכל זה כדי לא להבעיר את חמתו…
כי הרי הרכישות האלה לא נשאו חן בעיניו מעולם …בלשון המעטה. מיותר…אמרתי….

אוהו רונה מה זה …מאיפה החולצה הזאת…
אה את החולצה קיבלתי מאחותי היא נתנה לי היא קטנה עליה…
בטח…אני מכיר אותך …קנית
העיקר שאת בוכה שאין לך כסף.
אבל הצלחתי להכעיס אותו ממש כשהעזתי בחוצפתי לקנות שמלה יפה לבר מצווה של אחי הקטןמכספה של אמי ועוד קניתי גם בגדים יפים לעופר.
ליוסי לא קניתי כלום. כי היה לי הרי ברור שהוא לא מתכוון בכלל להופיע.הוא כבר ימצא איזה תירוץ.כבר הרגשתי את התחלת הסוף של הנישואים הכושלים שלנו.
בגלל זעמו הפסיקו לבוא החברות לבקר אותי. הוא הסכים שיבואו אלי אך ורק החברות האלה שמצאו חן בעיניו או שנראולו נחמדות מספיק.נאותו וחטובות לפי הסטנדרטים שלו…
לא פעם אמר לי בזעף צנזרי את החברות שלך…
קרי שהעקומות לא יעיזו לעבור את סף ביתנו.
לפעמים גלית באה אלי.עדיין שמרנו על קשר.אם כי לא רצוף.לגלית היה לו יחס מועדף.היא נהנה לעלות עם מכנסי הספורט הקצרצרים שלה הוא היה נטרף מרגליה השחומות המחוטבות.

גלית סיפרה לי על עבודת כח עזר בבית רבקה.המקום היה קרוב לביתנו וזה היה יתרון גדול.
בית רבקה היה הוסטל לחולים בסוף הדרך.

גמלה בליבי החלטה להצטרף לכח העזר של האחיות.היה לי מן רצון פנימי עז שאי אפשר להסביר.שום הכשרה של אחות לא היתה לי אבל רציתי מאד לעזור לאומללים בסוף דרכם.
לזה לא היה צריך הכשרה מיוחדת רקד לב רחמן.

בבית החולים חיפשו בחורות צעירות חזקות ולהוטות למצוא עבודה .שמוכנות לעבוד עבודה פיזית קשה ביותר.שמוכנות לעבוד בשעות בלתי אפשריות כמעט ובשכר מינימום.
בשלב זה של חיי זה התאים לי.
כי הרי ידוע שאין הקבצן יכול להיות בררן.

תנאי העבודה כאמור היו מאד מאד קשים ותובעניים.קיבלתי מדים לבנים וקניתי לי נעלי עבודה לבנות וכבר נראיתי לעצמי כמו דמות של אחות רחמניה אמיתית.
המשכורת היתה עלובה ממש.צריך היה לטפל בזקנים ובזקנות תשושים מחמש בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. במקרה הטוב. להאכיל אותם כמו תינוקות.לרחוץ אותם לדבר אליהם לקרוא להם ובעיקר להעניק להם חום ואהבה בתחנה הסופית של חייהם.
זה לא היה מפתיע שדווקא יוסי בעלי לא התלהב יותר מדי מהרעיון שאני אתרום לפרנסת המשפחה.ואולי גם על הדרך אצטייר כדבריו כסוג של קדושה מעונה. זה כבר ממש לא נראה לו.
אבל במבט שני מצא חן בעיניו הרעיון שאני אעדר מהבית בשעות הבוקר והן כולן יהיו שלו.
זה יאפשר לו להמשיך להתנהג בחופשיות כמו שהוא רגיל ואוהב. וימשיך להביא את חברותיו מעת לעת .זה כבר היה שיקול מאד משמעותי עבורו.

תחושת השליחות היטיבה איתי מאד ובכלל לא חשתי בעייפות המצטברת.הריחוק מיוסי גם הוא היטיב עימי.אסירות התודה שלדיירי הבית האומללים היתה בשבילי נחמה גדולה.
כבר משעות אחר הצהריים המוקדמות הייתי דואגת שהכל יאורגן כמו שצריך.כביסות אוכל שתיה בבקבוק לעופר ואז יצאתי לעבודה עם עלות השחר.

בכל בוקר חיכתה לי החולה שליי אווה מרקוביץ.היא היתה כבר מחכה בקוצר רוח.
היא כבר נראתה כמו שלד.שלד שלבוש בכתונת פרחונית. השיניים כבר מזמן נשרו לה.השיער האפור היה מדובלל והעיניים שהיו פעם כחולות …היו אפרוריות וטרוטות משהו. אבל עדיין ניתן היה לראות שאווה היתה פעם אשה יפה.היא נראתה לי כמו בנין חרב שמט לנפול וראה ימים טובים מאלה.

ליבי כאב עליה.העצוב הוא שאווה עצמה ידעה שאלו הם ימיה האחרונים.ח ויותר מזה עצוב היה שאיש לא בא לבקרה.היא היתה בודדה בעולם. לא היו לה קרובי משפחה שיבואו לפקוד אותה ולא חברים או ידידי משפחה.היא חיכתה כל יום לביצוע גזר הדין…
ולי היא חיכתה ופניה נהרו משראתה אותי עומדת בפתח הדלת של חדרה .
לפחות היה עוד מישהו שמתעניין בגורלה.
מיידלע …
מידלע היא קראה לי בקולה החלוש.בואי בואי שבי קצת איתי.ספרי לי קצת איך את מסתדרת עם הילד….ואיך בבית…
ואני עונה לה יופי. הכל טוב.ולמה שאספר את שיגרת יומי העכורה גם היא …
עברו שבועיים.החיים עדיין לא האירו לי פנים.עדיין היו קשים מנשוא. טיפת אושר לא הפציעה בחיי.
קרן האור היחידה שהאירה את דרכי היתה כשבתי אחרי העבודה אחרי יום מתיש וראיתי את פניו של בני הקטן.אבל רעמת השיער החלק היפה שלו היתה ספוגה עשן סיגריות וריח אלכוהול.
היה זה יום סגרירי ואפור.הגעתי למחלקה באיחור.רצתי כל עוד רוחי בי. אפילו לא היתה לי מטריה וכולי רטובה עד לשד עצמותי מהגשם זלעפות שניחת לפתע.
נכנסתי לחדר.
המיטה של אווה עמדה ליד החלון.בקצה החדר. היא היתה ריקה.
המזרן הממשלתי היה ערום ממצעיו מקופל לחצי ומבקשר רעות.
לפתע נעתקה הנשימה מפי.
רצתי מיד לתחנת האחיות.
חאחות התורנית מירי היתה עסוקה בניירות שעל שולחנה.מפטפטת בטלפון.
מירי איפה אווה מרקוביץ…שאלתי במהירות בקול שבור …
האחות שהיתה במשמרת לילה ענתה לי בקול חלוש.
מצטערת רונה …אווה המסכנה נפטרה בלילה.
ידעתי.אף אחד לא היה לידה.היא מתה לבדה אומללה שכמותה. בדיוק כפי שחיה.
אפילו אני לא החזקתי את ידה.דמעות חמות נשרו מעיני.בכיתי שלא הספקתי להפרד ממנה ואולי הייתי צריכה להשאר איתה עוד קצת. ללטף את ידה ולעזור לה להפרד מהחיים העצובים שלה.
את בחורה טובה. יש לך נשמה טובה רונה. מירי ליטפה את שיערי ואמרה בשקט.
אווה אהבה אותך. היא השאירה לך משהו במגירה.
היא פתחה את המגירה האחרונה בשידה שלידה .הוציאה חבילה קטנה עטפה בנייר פרחוני.
בידיים רועדות פתחתי את האריזה עם החוט הצבעוני.
אווה המתוקה .
לא היו לה ילדים וגם לא נכדים .אבל היא אהבה כלכך אנשים.והיה לה לב רחב.
לחבילה היה מוצמד פתק קטן. כלכך מעט זמן הכרנו אבל היתה תחושה גם לי וגם לה כאילו הכרנו מאז ומתמיד . היא היתה הסבתא שבעצם לא היתה לי אף פעם.
היא לא היתה צריכה לדבר …מהעיניים הבנו אחת את השניה.
ליבי נצבט עם מותה.
רונה את בחורה טובה .ככה היא כתבה בפתק. אני מאחלת לך בריאות ואושר כל חייך ושכל משאלותייך יתגשמו לטובה ולברכה.שתמיד תלכי וצילו של מלאך אלהים יהיה לצידך.בהערכה רבה ובאהבה שלך אווה.בתוך החבילה הקטנה היתה חפיסת שוקולד אגוזים פשוטה אך כלכך משמעותית.אווה שזכרה את אהבתי הגדולה לשוקולד ובפרט לשוקולד משובץ באגוזי לוז. אווה הקשיבה לי תמיד וגם אני לה.
מחיתי ביד את דמעותי.ניגשתי למנהלת המשמרת.הודעתי לה שלא אוכל להגיע יותר לעבודה.
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. נשברתי לרסיסים. פשוט הרגשתי שאני קורסת.
היא שאלה בעדינות אוליכדאי שאקח כמה ימים חופשה ואתרענן קצת ואחר כך אחזור.
אמרתי שלא תחכה ליי .שאני סיימתי כאן את תפקידי.
בוקר אחד הגיעה אלי גלית.
מגונדרת כמו גברת. מאופרת כמו ליציאה להצגה בערב. ואכן היתה זו הצגה .
היא התישבה והזמינה לעצמה קפה . אחרכך הוציאה את קופסת הסיגריות מארנקה והציתה לעצמה סיגריה. ממש כמו פאם פאטאל . כמו בסרטים של פעם.
תוך שהיא מסדרת את חצאיתה הקצרצרה ומשלבת רגל ברגל.היא אומרת לי ונושפת עמוקות בסיגריה . יש לי וידוי .קטן. אומרת ומשפילה את עיניה כמו לא יכולה להביט בעיני.
האמת שיש לי רומן עם יוסי. פשוט כך אמרה בלי הקדמות מיוחדות.פשוט וידוי קטן.
כן…אמרתי בשאלה.
יופי.
הצלחתי להוציא מפי.ולא הנדתי עפעף.ניסיתי לשחק פוקרפייס.
כן כן כשהיית בעבודה הייתי איתו. שכבתי איתו אצלכם בבית במיטה שלכם.
ידעתי שיוסי לא בן אדם.אופי אחראי זה לא משהו שהוא ניחן בו. אבל גלית…חברתי… חברת הנפש שלי…עוגן ההצלה שלי …בוגדת בי…
חבל אולי לא היתה צריכה להתוודות.למה עוזר לי הגילוי הזה …. למה הוא טוב….
לפתע חשתי כאילו השמיים נופלים מעלי.גלית שבאה אלי כשמושיק בעלה היכה אותה ואני גוננתי עליה .כד שבעלה החטיף גם לי.
גלית זו שהיתה זקוקה למלוא האמפטיה וקיבלה ממני כמויות אדירות של סימפטיה ואהדה וחום.בכלל איך קורה שאשה כמוה זקוקה לגבר חדל אישים כמו יוסי….שכל ההסטוריה שלו ידועה לה מתחילתה ועד היום .גבר שאשתו בזה לו.שאשתו הפסיקה מזמן להתעניין בו.
ניסיתי להסתיר את ההלם והבחילה שגרמו לי דבריה.המשכתי להתנהג באדישות.
אבל בכל זאת בפנים התפוצץ לי הכל.עדיין המשכתי לשדר קרירות.
לאחר הדברים האלה כבר לא היה לי על מה לדבר איתה.
האכזבה היתה מאד בררה וגדולה.דברים שלא יודעים עליהם לא כואבים כבר אמרו חכמינו זל.
גלית עם התגלית גרמה לי לצער רב וגם לתובנה שאין חברים. וגם אין כמובן חברות.אי אפשר לסמוך על אף אחד.אף פעם..אדם לאדם זאב. וכולם כולם בוגדנים ולא דוברי אמת.
ואולי זה הקש ששבר את גב הגמל.זה היה הסיפור שגרם לי לקבל את האומץ לקום וללכת. סופית.
שהרי דבר אחד ברור כשמש בצהרי היום.רכוש משותףשעמלנו יחד לצבור לא היה לנו ולכן לא היה גורם לויכוחים ומריבות.בעצם הייינו זוג יחפנים.ותו לא. אבל דבר אחד היה משותף לשנינו ויקר ביותר ולא יסולא בפז ומאד משמעותי. האהבה לבן האחד שלנו. אבל היה לי ברור כמו שניים ושניים שהילד הזה ילך איתי. סוף פסוק.
יום אחרי הכל המשיך כרגיל.החיים זרמו לאיטםץ
עופר חזר מהגן עם חול בשערו. ישבתי בסבלנות על הספה ופ'ליתי לו את ביצי הכינים כשראשו מונח על ברכי.הוא סיפר לי בתום של ילד קטן. אך נבון.
אמא אתמול היינו אצל חברה של אבא.
אמא שלה נתנה לי שוקולד.
זה היה מידע מאד מעניין.סקופ ממש.
אגרתי לעצמי עת המידע החדש ושתקתי. חיכיתי לשעת כושר.
זה צעד שלמדתי לעשות ברבות הימים.
בלילה כשחזר הבעל היקר שלי מבילוי עם נערתו החדשה.העמדתי פנים כישנה.
ריח הבושם המתוק שלה על גופו הדיר שינה מעיני.היה לי ברור שעופר יודע טובה על מה הוא מדבר.זה ילד ערני ופיקח ושם לב לכל דבר.
ובכן לבעלי יש חברה חדשה …ולא זאת לא גלית…
בשאר הימים כשחזר הילד מטיוליו עם אביו פלט מבלי משים ידיעות ואז אפילו הצלחתי בין השורות לקלוט את שמה של הבחורה בת המזל…
זהו ..עכשיו היה ברור שאני חייבת להמלטה מהחייים המעופשים האלה .
יואלה…ככה קוראים לה .