בראש מורם

הצפירה של יום הזיכרון חיללה את הדממה, ויצרה דממה משלה.
אני הרכנתי את ראשי ועצמתי את עייני, אבל אבי שעמד לידי לא, הוא הרים את ראשה בגאווה ועמד בגב זקוף עם חיוך מלא גאווה. כשהצפירה נגמרה שאלתי לפשר כך, והוא רק הושיב אותי בסלון הבית לידי וקיפל של שרוול חולצות, על ידו נחשפו מספרים שחורים שהעבירו בי צמרמורת, ידעתי מה המספרים האלה, כל ילד יודע. ואז אבי סיפר לי את מה שתמיד פחדתי לשמוע, הוא סיפר על הגטו, על המחנות, על ההורים שלו שהופרד מהם, אבל לפצע חיוך התפשט על שפתיו, כשהוא סיפר עליו ועל חבריו, על איך שלחמו, איך שברחו, איך גנב נשקים מהנאצים האיומים והחביא אותם בסליקים באדמות. ואז הוא סיכם במשפט אחד,
"לחמנו, התנגדנו, שרדנו, ובמחיר עצום- ניצחנו. הנאצים הכריחו אותנו ללכת בראש מושפל, אז אני מתכוון ללכת בראש מורם לשארית חיי."