הדמעה שנפלה

הדמעה הראשונה לא נפלה, החזקתי את עצמי.
הצפירה נשמעת. כולם עומדים, מחזיקים לי את היד אומרים לי "תהיה חזקה, זה יעבור" אבל מה הם יודעים?
הם לא עבדו אף אחד עיבד אף אחד כך מעולם ! היא נגמרה, כולם יושבים התחיל הטקס "יזכור עם ישראל את בנוי ובנותיו", מקראים את יזכור. לאחר מכן עולה לבמה בחורה צעירה שרה שיר ושריד מלחמת ששת הימים מקריא שמות של נופלים. הנה שמו של אבא, פתאום, צרב לי הסיפור הקשה שלו, הוא נפתח לי מול העיניים. זה היה במלחמת לבנון השנייה , כך אמא מספרת, אבא היה נחוש שנוכל לחיות במדינה היהודית שלנו בארץ ישראל ללא פחד. אני תמיד מתגאה כשאני חושבת על זה. אבא היה עם עוד חיילים בשטח הלבנוני, אבא בדק שהשטח נקי והם התקדמו, מבלי שירגישו הלבנונים הפציצו, אבא נפגע קשה מאוד, לקחו אותו לבסיס אך גורלו כבר נקבע. אז הייתי בת 3, אני לא זוכרת הרבה אז אמא מספרת לי את הסיפור של אבא כל שנה, על מה שהיה…
כרגע אני מרגישה שאני מתפוצצת, ואז הגיע דמעה שנייה, הנחתי לה ליפול, שתיפול.
התחלתי לבכות, פתאום הקול המוכר של חברתי בקע ואמר "אם כואב לך אנחנו לא חייבות להישאר, רק שלא יכאב לך"…
'חברה טובה' חשבתי..
לא הספקתי לענות לה, קראו לי לבמה.
"אני פה בשבילי, בשביל אבי, בשביל משפחתי ובמיוחד בשביל הילדים השכולים.
שנה שעברה, כשנאמתי, דיברתי על הסיפורו של אבי, אבל עכשיו"… הפסקתי, בלעתי רוק, "עכשיו לא אדבר עליו, אדבר עליי, ועל מיליון הילדים השכולים האחרים בארץ ובעולם.
כשהודיעו לי, כשהייתי יותר גדולה, מה קרה לאבי, בכיתי, הייתי בטוחה שעכשיו אמא שלי תפסיק להיות מי שהיא, שהיא תפסיק לאהוב אותי, שהיא תסתגר, כמו כל שאר האמהות.
אבל היא לא. היא עזרה לי לעבור את הכל, עד עכשיו, אז תודה לך אמא, שלא הפסקת להיות אמא שלי גם כשכל כך קשה לך, כמו היום". עצרתי אמא מיהרה לבמה וחיבקה אותי. כולם בכו, ראיתי זאת.
"אבל אני ואמא, אנחנו מקרה יוצא דופן. אנחנו עדיין משפחה. כל שאר הילדים השכולים, לא זוכים לילדות רגילה, אמא שלהם ואבא שלהם או אחיהם או אחיותם לא נותנים להם, אז אנא מכם, מהמשפחות השכולות, עזרו לילדיכם לחיות את חייו", אמרתי "זה הכל, אני לא מבקשת יותר" סיימתי את דברי וירדתי מהבמה.
אמא לחשה לי "אני גאה בך מתוקה, ולא רק אני, גם אבא." היא נשקה לי והביאה לי מתנה עטופה, היה רשום עליה 'לאריאל היקרה, מאבא'…