החיוך שלך שווה אלף מילים בשבילי, אז רק תחייכי

אני רואה אותך בוכה. את לא מראה את זה, את לא נותנת לדמעות לזלוג, אבל אני רואה את מה שאחרים לא רואים. את הניצוץ העצוב של העיניים, את החיוך המזויף שנוטש את פנייך כשלא מסתכלים. את הלסת שלך שמתקשה כשאת שומעת בדיחה שלא לעניין, אבל את בכל זאת צוחקת כדי שלא ירגישו שאת נגדם. אני יודעת שאת סובלת מבפנים, שאת סובלת אבל לא מראה את זה מבחוץ. את לא נותנת לעזור לך, את מצולקת כל כך מאחרים שאת מגנה על עצמך גם מפני מי שיכול לעזור לך. אני רוצה לדבר איתך, אבל חוששת מהתגובה שלך. אם אני אראה לך שאפשר בעצם להבחין ברגשות שאת מנסה להסתיר ולשמר בפנים, האם זה יכעיס אותך? הרי את לא סתם מנסה, את הרי לא רוצה שידעו, אבל מה יקרה אם יגלו? התגובה שלך מעוררת את פחדי, אני מפחדת לפגוע בך יותר אם אנסה להיות אני, להיות אמיתית איתך.. כל אחד סוחב משהו, אבל המשהו שלך כבד יותר.. אני רוצה לפרוק את העול, לפתוח אותו ולהטיל הכל מאחור. בשבילך, כדי שתחייכי, כי החיוך שלך שווה אלף מילים בשבילי. והמחשבות עלייך לא נוטשות אותי אף פעם, הן מתרוצצות בראשי ורק מחכות שסוף כל סוף אעשה משהו בעניין ואפסיק לשבת כך סתם.
אני אמורה להיות החברה הכי טובה שלך, אז איך זה שאני לא יכולה להיות שם בשבילך? למה את לא נותנת לי להבין את הסערה שמתחוללת בלבך? את מרגישה שאף אחד לא מבין אותך, אבל את פשוט לא יודעת. יום אחד, יום אחד, כשארגיש שאת מוכנה, אני אדבר איתך, אני מבטיחה.. אבל עד אז, אני אתנהג כרגיל, ואשתדל להתעלם מהפצעים.

"נועה? נועה, מה קרה?" אני שואלת בפנים תוהות.
"אני- אני בסדר-" היא מנסה להגיד, אבל קולה נחנק והדמעות פורצות מעיניה. אלו לא דמעות של הרגע, אלא דמעות מכל הזמנים, דמעות שהיא עצרה בפנים. אני לא מחבקת. אני מכירה אותה כדי לדעת שהיא לא אוהבת הפגנות רחמים. אז אני עומדת, נטועה כעץ, מנסה להבין מה אני צריכה לעשות. ככה אנחנו עומדות דקות ארוכות, עד שאני מניחה יד על כתפה ומנערת אותה טיפה. היא מרימה אליי את עיניה האדומות והנפוחות כל כך שאני באה לחבק אותה. בהתחלה אני מרגישה איך היא מתקשחת, אבל לאט לאט נרגעת ומרפה ונותנת לי לתת לה חיבוק מחזק. זה לא חיבוק מרחם או מזדהה, זה חיבוק חזק שנותן לה כוח. אני מתנתקת ממנה ובחיוך קלוש אומרת:
"נכון שזה מוזר שבעצם כל אחד מאיתנו נושא איתו חבילה כואבת, והוא צריך מישהו מיוחד שיעזור לו להשתחרר ממנה? כי בעצם קשה להיפטר מהחבילה הזו לבד. צריך תמיד יחד. אבל אנשים מרבים להאמין שהם מסוגלים בעצמם, גם כשהם לא. הם פשוט לא מסוגלים להודות בכך שהם צריכים עזרה כי הם מפחדים ממנה. מפחדים מהאנשים." אני אומרת את זה בסתמיות, אבל אני בעצם מתכוונת אליה. היא מהנהנת בשקט, ומסיטה את מבטה ממני.
היא מחייכת, ואז מסתכלת עליי שוב. ועכשיו אני יודעת שזה לא חיוך מזויף. הוא אמיתי, והוא חזק.