החיים שהפסיד

הוא ישב שם על הספסל בתחנת הרכבת, בוהה בפסים עליהם הרכבת תרחף בדרך אל היעד שלו.
ביד אחת שלו הוא אחז בבלון הליום צהוב. ביד השנייה הוא אחז בבקבוק משקה מוגז שכרגע הכיל מים קרים וצלולים.
הוא הבריש בידו את החולצה השחורה שלו, מביט באנשים האחרים.
בחור אחד קנה לעצמו קפה במכונת הקפה.
אחרת דיברה בטלפון בשפה זרה.
אחר קרא ספר…
הוא ראה תיקים. הרבה תיקים.
תיקים גדולים, תיקים קטנים, תיקי צבא.
גם לו היה תיק.
תיק שחור קטן, שהכיל את הספר האהוב עליו, כמה בגדים, מברשת ומשחת שיניים וקצת כסף.
את מצב הרוח הוא לבש על עצמו.
הוא כבר רצה לחזור הביתה לחבק את ההורים שלו, לאכול את הפסטה של אמא שלו שהוא כל כך אהב, להתקלח במקלחת שלו ולישון במיטה שלו עם המצעים הכחולים.
הכל כבר חיכה לו מוכן. ההורים שלו בוודאות עמדו מחכים ונרגשים.
הוא שב והציץ בכרטיס הרכבת שלו, והיא הגיעה.
הוא טיפס עליה בצעדים נחושים, נועל את מבטו על הצג שכתב באותיות ירוקות לאיזה יעד הגיעו.
לבסוף, כאשר הגיע ליד שלו הלך ברגל עד לביתו.
הוא פתח את הדלת, ולפניו לא ראה כלום. שום דבר.
הבית היה חשוך וריק.
הוא הניח את התיק על הרצפה, וקרא בקול רם, למקרה שמשהו ישמע אותו.
הוא החליט שכנראה הם נסעו לאנשהו, והחליט ללכת להתקלח.
הוא נכנס למקלחת, מזמזם לעצמו את השיר שהוא כל כך אהב, התנגב ויצא.
הבית עדיין היה חשוך ושקט.
הוא הדליק טלוויזיה כדי לא להרגיש לבד.
הוא התכוון להעביר מהר ערוץ, עד שקלט לפתע בחדשות בכתבה משונה.
"הם חיכו בתחנת הרכבת ושם פגעה בהם המכונית. עדיין מחפשים את הילד שלהם לו הם חיכו…" הסבירה הכתבת.
זה רק צירוף מקרים מוזר, הוא נשבע בליבו. רק צירוף מקרים.
לבסוף נכנסו לבית שוטרים.
הוא זכר חקירות.
הוא זכר חדר שבו הסבירו לו שההורים שלו מתו.
חדר עם סורגים, מסריח מסיגריות.
הוא זכר שהוא בכה.
הוא זכר שגברת נחמדה באה לקחת אותו ומאז היא הפכה לאמא שלו.
הוא זכר בחורה נאה.
הוא זכר חתונה.
הוא זכר שנולדו לו ילדים…
וכך היה שחזר לתחנת הרכבת בה הוא היה אחרי שירד לרכבת והתחיל לצעוד לביתו באותו יום גורלי.
הוא חיכה לרכבת, יחד עם אשתו וילדיו.
ולפתע מהרכבת ירד ילד.
ילד צעיר וקטן, עם עיניים גדולות סקרניות. בלון הליום ביד אחת, ובקבוק מים קרים וצלולים ביד השנייה.
הילד רץ אל הוריו שחיבקו אותו ואהבו אותו.
ולנגד עיניו – הוא ראה את החיים שהפסיד.