הלוואי שזה ייגמר ~לא אמיתי

"יום עובר יום, וחיים בלי חלום, נטושה ברחובות בלי אוויר." השיר של רוני דלומי (שכחתי את השם :\), שאני מרגישה שהשורה הראשונה משתייכת לי.
אני עוברת בין הרחובות, חיים בלי חלום, יום עובר יום בריקנות. אני מרגישה את העצב, נכנס לתוכי ומשתלט שם. כשההורים מתרגשים, אימא בעבודה כל היום, לא אכפת לה אם אני בפארק או לא.
אני לוקחת את קופסאת הסיגריות של אבא כשאני נמצאת אצלו, ומעשנת בלי שמישהו ישים לב. כשהחברות מגלות שאת מעשנת, לפני שהורייך יודעים, זה די חמור. אבל אני לא מתייחסת לההערות האכפתיות של חברותי, אני רק ממשיכה כי זה מוציא אותי מהעולם.
כל פעם כשיש עלבון על המשקל, סיגריה. כל פעם שיש עלבון על החיים שלי, סיגריה. כל פעם שאני פשוט רוצה לברוח, סיגריה.
ואחר כך אני קולטת שזה לא עובד. הסיגריה כבר מרה, חסרת טעם, ואני מרגישה איתה רע. אני מבקשת סרגל מחברה, היא נותנת לי בלי מחשבה למה שיקרה. ואני לוקחת את הסרגל, וחותכת בלי שאף אחד לא שם לב. לאחר שחברתי מפשילה את שרוולי, היא רואה את החתכים היפהפיים שהרגישו לי מלטפים בהתחלה, אבל כשאני נוגעת בהם זה כואב. אבל שוב השתחררתי, וטיפות הדם נתנו לי ביטחון והרגשה טובה יותר.
ועוד אנשים מגלים.. ועוד אנשים מעירים… ועוד אנשים מעליבים… ועוד אנשים מתערבים…
אני בורחת לסמים. הפעם זה סודי, אני רק בתחילת חטיבת הביניים ואני לוקחת מאנשים מבוגרים. הם נותנים לי מאוד לפעמיים, משום שאיני רוצה להתמכר.
אבל כל יום אני מתאפקת, אני נזכרת בטעם המענג של הסמים ורוצה לקנות עוד. אבל אני נזכרת שאני מסוגלת להתאפק, אני יכולה לגרום שאף אחד לא יקרה.
אז אני עוברת לסיגריות.
ואז לחתכים.
ואז סוף סוף קונה את הסמים.
ואחרי הכל, אני רואה שהחיים הרוסים ומשעממים בשבילי. הם לעולם לא יתקנו מחדש, לאנשים לא תתחדש הדעה עליי. לעולם לא.
אז המוות נראה מפתה.