המוות המהיר
קשה לי. למה עשיתי את זה לעצמי? התפרקתי. נמאס לי לבהות בקירות הסדוקים, לחפש מענה במקום שהוא לא יכול להיות. הדמעות המשיכו לזלוג, וכל מה שחשבתי זה עלייה. למה לא יכולתי להעריך את מה שהיה לי בידיים? למה לא יכולתי להגיע אליה בדרך שלי? אני רוצה להיות איתה. רק אחרי שהיא הלכה חשבתי עליה. אחרי שהיא נעלמה, אחרי שהיא מתה. רק שהיא מתה לי בידיים הבנתי את מה שהייתי צריך לעשות מזמן. רק אחרי שהיא נעלמה הרגשתי כל כך קטן לעומתה. היא הייתה אמיצה וגיבורה, הגדולה שלי. אני אוהב אותה כל כך. וכשהיא הייתה לידי, התביישתי בה. כל כך. בכל הפגמים שלה, וכשהיא הלכה התחלתי להיות אובססיבי. זה היה כמו סמים, רק גרוע יותר. רק רציתי להסתכל בתמונות שלך, וכשהייתי בהלוויה שלך התחלתי לחפור באדמה ולצרוח כמו משוגע, רק כדי לבדוק שזה לא היה במקרה הרופאים, שקבעו את מותך בטעות. אני כמעט מתי בעצמי. נכנסו בי שגעונות אובדניות. ניסיתי וניסיתי, וכל הזמן היה מישהו שהציל אותי. למה אף אחד לא הציל אותך? למה אני לא הצלתי אותך?! איך לא הבנתי מה עובר עלייך? איך לא הבנתי שאת שוקעת בבוץ עמוק, מחכה שאני יציל אותך? אבל בחיים לא הצלתי אותך. וכמעט הצלחת להנצל בעצמך. אם רק הייתי מושיט לך יד אחת קטנה, את לא היית מתה. יד קטנה, שהייתה מצילה אותך מהחיים האכזריים שלא ידעתי שעברו עלייך. מלאך שלי. את היית האחת, אני יודע. ותמיד תהיי האחת.
תגובות (2)
זה ממש נכון.
מעריכים רק כשמאבדים.
ואני מבינה מה זה ההרגשה הדוחה הזאת לקחת עליך אשמה כשפגעת במישהו שאתה אוהב. רק שמוות זה הרבה יותר קשה..
כתיבה ממש יפה.
משום מה השם "המוות המהיר" גורם לי להלך מחשבה שכזה:
לא יודעת מה הולך עם הבחור הזה (המספר) אבל הוא עומד להתאבד בגלל הבחורה הזו.
רק אחרי שהבנתי שהבחורה היא זו שהתאבדה קלטתי את הבלבול.
זה ממש יפה. קשה לי לדמיין אהבה אובססיבית עד עיוורון אבל זה מעביר את התחושה. ממש חיכיתי למשפט (אחרי ה"אבל תמיד מישהו הציל אותי") ה-"למה להציל אותי?" או משהו כזה. הוא לא בא, ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.
אני חושבת שזה טוב.
בכל מקרה, מקווה שזה לא אמיתי ו\או מבוסס על כזה.