המלאך שנפל- סיפור קצר

תושבי הכפר לא ציפו למצוא אדם זקן שנפל מהשמיים ביום סגריר אחד, וכך גם אני.
זה היה אדם זקן, קרקפתו מלוכלכת, כמה שיערות שיבה מזדקרות ממנה, הוא לבש סחבה בלויה, עשויה שק קמח אך המוזר מכל הייתה העובדה המשונה, זוג כנפיים חומות ומדובללות הזדקרו מגבו, מכוערות ומרתיעות.
איש לא התקרב אליו בתחילה, כשעוד נפל לתוך ביצה סרוחה ומלוכלכת, פניו יוצאות מן הבוץ ועיניו הנפוחות מביטות לשמיים. פניו הכעורות של האיש נשאו אותה הבעה עגמומית, כאילו אילצוהו להשאיר את ההבעה על פניו עד שיפקדו עליו לדבר, הוא לא נע או זז בכל ימי שהותו בביצה.
לבסוף, החליט אחד השכנים לחלצהו ולסגור אותו בלול התרנגולות עד הבוקר, כדי שאנשי הכפר יוכלו לראות בו שעשוע בחייהם המשעממים.
"ראו את המפלץ!" היו לועגים לו הנערים. "אין לו שמץ של שכל! הוא בור וטיפש!"
הייתי מתקרב לסורגי הלול, ומביט בעיניו הצלולות.
שכנתי החוזה טענה כי הוא מלאך שנפל משמיים, כנפיו הכבידו עליו והוא נפל לכאן, עלינו לקודשו ולהתנהג אליו כמו לאל!
אך אף אחד לא ייחס תשמות לב להיערותיה,
הם התפארו במלאכם, היצור המופלא ביותר עלי אדמות שלא היה יותר מישיש אשר נקלע לצרה זו.
הייתי מתייפח למראו, ובוכה.
אנשים רבים הגיעו לבקר בכפרנו מכל המדינות, עד שנשמעו החדשות:
ילדה אשר הפכה לעכביש הייתה מושא הלב של כולם והמלאך נותר לבדו, בלול התרנגולות, הן ניקרו את כנפיו וניקו אותן, העניקו לו חלק ממאכליהן השונים ונרדמו בחיקו. היה זה הדבר היחיד ששימח את המלאך.
יום אחד, מצאתי עצמי בוהה במלאך, הוא פרש כנפיים והתאמץ לעוף משם, לפני שיבחינו בכך, ואז, לכדה עיני דמות קטנה, ילדה כבת שמונה, בת הכפר, המנעול מקרקש בידה. והיא בוכה, ואני איתה, על אובדן המלאך שנשכח.