הפגישה || פרק 1.

אני שומעת דפיקה על דלת החדר שלי וממהרת להתכסות בשמיכה. מי שלא יהיה, כדאי להיות בטוח במאה אחוז שמי שעומד מחוץ לדלת לא יראה אותה לבושה רק בתחתונים וחזייה. ״אמבר?״ קולה חמור- הסבר של ביאטריס מגיע אליי מהצד השני.
אני מכסה את שאר הגוף עד הצוואר. ״ממ?״
״קומי!״ היא קוראת בזעם. ״עוד מעט שמונה. את צריכה להיות מוכנה לשיעור שלך.״
״אז לכי. אני לא לבושה,״ אני אומרת.
היא נושפת בעצבנות ומסתלקת משם. אני מעיפה מעליי את שמיכת הפרווה ופושטת את הבגדים התחתונים שלי, מחליפה אותם בבגדים נקיים מהמגירה. אני מוציאה את הבגדים העליונים, בגדי הפנימייה המשעממים. חולצה לבנה ולא שקופה (תאמינו לי, הבנות פה יושבות על זה שבעה), ג׳ינס מרופטים וסניקרס ישנות שעברו כמה דורות.
מלבד הבגדים האלה, כל דיירי הפנימייה מקבלים לבנים, בגדים לאירועים, גרביים ומסרק קטן, וזה משמש אותם לכל שהותם בפנימייה עד שהמסרק נשבר או השמלה נקרעת. הפנימייה לא משלמת על ה״תיקון״ עד לשנה הבאה, ואתה צריך להלוות מחבר. מכיוון שהיום זה היום הראשון ללימודים, אני שומרת על החפצים החדשים שלי כאילו הם החיים.
קוראים לי אמבר ואני בת 16 וחצי. אני מהפנימייה הזו מאז גיל 8. אני לא יכולה לשכוח את היום בו המשפחה שלי התפרקה. אבא שלי מת חצי שנה לפני, ואימא שלי נטשה אותנו כי שיגענו לה את השכל. והיא הפרידה ביני לבין אחותי ושלחה אותנו לפנימיות שונות, במדינות שונות.
בימים הראשונים שלי כאן סירבתי ללכת לשיעורים, להשתתף בארוחות, והיו שמים לי אוכל מתחת לדלת, אבל קצת, כדי שאני אבוא לארוחות הטעימות בחדר אוכל. אבל אחרי חודש השתחררתי, הכרתי חברים חדשים, ואפילו היה לי חבר בגיל 12. אבל, כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר. בגלל שהיה לי חבר ממעמד טוב כמובן שאהבו אותי, אבל הוא זרק אותי אחרי חודשיים. וללא ספק הייתה לי ירידה משמעותית בדרגה. תמיכה של הורים לא הייתה מזיקה לי עכשיו.
אני מצוחצחת שיניים ויורדת במעלית שש קומות עד שאני מגיעה לחדר האוכל. יש 8 קומות: קומת בני נוער (שזו הקומה שאני נמצאת בה, ילדים מגיל 14-18. אין לי מושג מה עבר בראש של אלה שחילקו את הקבוצות) קומת ג׳וניור (גילאי 9-13) קומת צעירים (8-6) קומת קטנטנים (3-5) וקומת פעוטות, שזה ילדים מגיל שנתיים עד גיל אפס, למעשה. זה בית היתומים הכי גדול בבריטניה. אני הכי מרחמת על הילדים האלה, כי ההורים שלהם נטשו אותם בגיל צעיר כל כך. הילדים של בית היתומים משתחררים מפה בגיל 18, ובית היתומים מביא להם את הכסף שההורים שמרו להם למקרים כמו אוניברסיטה ודירה וכאלה דברים. אני לא יכולה להפסיק לחלום על היום שבו אצא מפה.
ויש גם את שתי קומות חדר האוכל. בקומה שאני נמצאת בה עכשיו יש את הילדים מגיל 10-18. ובקומה שמתחתיי יש את קומת הילדים מגיל 9-2. הם אוכלים בנפרד, ליתר ביטחון. ובקומה האחרונה יש. כמובן, את המקלט.
ביציאתי מהמעלית אני רואה את חברתי, קרול. היא קטנה ממני בחצי שנה והיא שותפתי לחדר, אבל היא מאוד ילדותית. היום היא הגיעה בתסרוקת מסובכת כזו של צמות. ״או, קרול,״ אני אומרת.
״מה?״ היא עונה לי ונוגעת בתסרוקתה. ״אני צריכה לשמור את השיער שלי אסוף לשיעור ספורט!״
אני סוטרת למצחי. ״שכחתי לגמרי,״ אני אומרת. ״את חושבת שליאם יהרוג אותי?״
קרול מגלגלת עיניים. ״נו באמת..״ היא מצחקקת. ״את מאוהבת בו לגמרי מעל הראש!״
אני מסמיקה קשות. ״לא נכון,״ אני אומרת אף שזה כן נכון. ליאם הוא המורה שלי לספורט, ואף שאין ספק שהוא לא שם עליי, אני מפנטזת עליי ועליו כבר מגיל 14, כשהוא הצטרף לסגל. הוא בן 18, נראה לי ש19, אבל הרבה בנות אוהבות אותו.
״אמבר, לא.״ אומרת לי קרול ומובילה אותי לדלת של חדר האוכל. ״אין מצב שאי פעם הבחור הזה ידבר איתך.״
״כן?״ אני מתגוננת. ״כאילו שאיתך הוא כן!״
״אני לא מאוהבת בו!״ מזמרת קרול בשלווה באותה מובילה אותי לשולחן הצדדי בחדר האוכל, השולחן של שתינו ושל עוד כמה חננות ממגמת הפיזיקה.
אני מביטה על ההשתקפות של עצמי בכפית. האם אני באמת לא מוצאת חן בעיני ליאם? מה הבעיה בשיער החום הגלי שלי, בעיניי הירוקות הבהירות, הכמעט לבנות? בטח האקס שלי לא חשב כמו ליאם, כמובן!
מה אני צריכה לעשות כדי לשנות את דעתו?