הפגישה || פרק 2.

אני משחקת בשערי בעצבנות. קורל כל הזמן מחייכת ומדברת בטלפון עם החבר שלה. אני מקווה שליאם יחרים לה אותו כבר, כי היא משגעת לי את השכל.
הסיבה שאני כל כך לחוצה היא ששכחתי לאסוף את השיער לשיעור ספורט. אני יודעת שזה דפוק להילחץ מזה וכל זה, אבל אתם צריכים להבין שאני דלוקה על ליאם קשות, ומנסה לעשות עליו רושם טוב עד כדי כך שאני משיגה את התוצאות הכי טובות בכיתה בריצת 1200.
בכלל, הרבה בנות מחבבות אותו. אני לא משוגעת או חולמת בהקיץ או איך שלא תקראו לזה. אני לא יודעת מתי התחיל להיות לי קראש עליו, אבל נראה לי שזה קרה בערך בשנה שעברה, שהוא חייך אליי כשראה את התוצאות שלי בריצת 1200 במחברת שלו, ותוך כדי גם הוריד את החולצה שלו והתיז דאודורנט על הגוף המהמם שלו.
אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
ליאם הגיע ואני רואה הרבה בנות מתלחששות אחת עם השנייה ומסתכלות עליו במבט מטורף. קורל אמרה לטלפון שלה ״ביי״ חטוף והחזירה אותו לתיק.
״כיתה!״ אמר ליאם והוציא את מחברת השמות שלו. ״אליזבת, תום.״
אני רואה את תום אליזבת מיישרת את חולצתה ומותחת אותה על גופה, מנפנפת בשערה הבלונדיני בכיוונו של ליאם. עיניה השחורות מביטות ישר בפניו. ״כאן,״ היא אומרת.
משום-מה ההתחנפות של תום כלפי ליאם די שונה היום. אני לא יודעת אם אמרתי את זה, אבל תום אליזבת היא הילדה הכי מקובלת ויפה בשכבה שלי. טוב, לפחות לא בעיניי. ואם היא מחייכת לליאם ככה כל בוקר, ברור שהיא חושבת שהיא מוצאת חן בעיניו.
״אוונור, אמבר.״
אני מצביעה על שערי ומושכת בכתפיי כאילו לא אכפת לי. ״אין לי גומייה,״ אמרתי.
ליאם פנה אל הכיתה. ״אין למישהי גומיה לתת לאמבר?׳
מזווית עיניי אני רואה את תום מניחה את יד שמאל שלה על ידה הימנית, שמלאה בגומיות בכל צבעי הקשת. היא מחייכת. בגלל זה אני כל כך שונאת אותה. היא מנסה להרחיק את כולם- בעיקר אותי- מליאם, ולהבהיר לשפוטות שלה, קונור והיידי, שליאם רק שלה.
אוף איתי. תירוצים תירוצים. יש לה חבר, באמת.

״טוב. היום נשחק הקפות,״ אמר ליאם, והכיתה הריעה. הבנים אוהבים כל משהו שקשור בכדור או בזיעה.
״אמבר, את יכולה לעזור לי להביא את הציוד?״ הוא אמר לי. אני היחידה שלא השתתפתי, וזה היה די מביך. ״בינתיים תתחלקו לקבוצות. הקפטנים..״ הוא עיין במחברת שלו. ״תום ולואיס.״
תום ולואיס חייכו אחת לשני. הם יצאו מאז שנה שעברה כבר. הם מטורפים אחד על השנייה. ״אהה, ואני רוצה שאתם תתנסו היום ב׳עבודה עצמית׳, מה שאומר שאני אשב במיזוג של האולם, וחמש דקות לפני סוף השיעור השופט יגיד לי מי ניצח, לפי הנקודות.״
״א..״ אמר איירן. איירן הוא חננה כזה שלא אוהב ספורט, והוא מעדיף להיות שופט כשצריך. ״תהיה שופט,״ אמר ליאם. ״טוב, בהצלחה. אני הולך להביא את הציוד עם אמבר. אל תעשו יותר מדי בלגן.״
איך שהפנינו את הגב, הילדים צעקו והתווכחו מי יהיה בקבוצה של מי. אני מתאפקת לא לגלגל עיניים.
אני וליאם הלכנו לחדר הציוד. ״אמבר,״ אומר ליאם. ״אני אשאר פה, ואת, אהה… יכולה או לצפות במשחק או להישאר גם.״
שאלה רטורית, לטעמי.
עזרתי לו לקחת את הארגז, את כדור הטניס ואת החישוקים. כשיצאנו אל המגרש הכיתה הייתה מחולקת לשתי קבוצות. הנחנו את הדברים במסודר, ואיראן תפס את מקומו. ״בהצלחה,״ אמר ליאם, ולחץ את היד לקפטנים. ראיתי את תום מחייכת מאחורי גבי.
נכנסתי אחרי ליאם לאולם שוב, והוא הוציא מטבע של שני שקלים ושלשל אותו במכונת המשקאות. בקבוק קולה התגלגל החוצה, וליאם חייך. ״אני יודע שאני חופר לכם על משקאות בריאים וכל זה, אבל האמת שאין לי בעיה שתטחנו חטיפים ושתייה מתוקה כל היום. זה מה שאני עושה.״
אני צוחקת. ״אני אקח גם,״ אני אומרת ושולפת מטבע משלי. ״עליי,״ אמר ליאם והחזיר את ידי לכיסי. היא הייתה כל כך נעימה ושרירית. ״תודה,״ אני אומרת במבוכה בשעה שהוא מוציאבקבוק קולה נוסף מהמכונה.
אנחנו מתיישבים על הספסלים הפנימיים, והוא מספר לי קצת על החיים שלו. הוא משחק בקבוצת גולף שנקראת ״טוק טו דה ווינר״, והוא אמר לי שהם עוד מעט נוסעים לאליפות. הוא נשמע נרגש מאוד.
״יפה!״ אמרתי, והתכוונתי לזה.
הוא הניח את בקבוק המשקה לצידו על המושב. ״ומה איתך?״ הוא שואל. ״אני כל כך מרחם על האנשים פה. אין לכם הורים.. אני לא יודע איך יכולתי לשרוד בלי הורים.״
הדמעות מציפות את עיניי ואני שמה את ראשי על כתפו. הוא מחבק אותי ביד אחת.
״אבל יש לך פה חברים בטח, לא? ואהבה?״
אני מסתכלת בעיניו הירוקות המדהימות שלו, ומבלי משים שפתי נצמדת לשפתיו. ידי נחה על חזהו, ואני מרגישה את גבו החשוף כנגד כף ידי..
הוא מרים את ידיו ומלטף את פניי, ומבטל את ניסיונותיי לנשיקה צרפתית. אני מתנתקת ממנו ומביטה שנית בעיניו, בצבע המדהים שלהן.
הוא מחייך חיוך קל. ״יש עוד המון זמן לשיעור,״ הוא אומר, ואני מנשקת אותו והוא מסכים לנשיקה צרפתית. אני מדמיינת את מבט הקנאה על פניה של תום.
הוא מתנתק ממני. ״בואי נלך למקום יותר פרטי,״ הוא אומר ולוקח אותי לשירותים. שירותים מקולקלים שכבר לא בשימוש ושלבית ספר אין כוח לשלוח מישהו לתקן אותם. הוא מתיישב על אחת האסלות וסוגר את הדלת, ואני מתיישבת עד מהרה על ברכיו. הוא מנשק אותי בתשוקה, באהבה, וכשאני בטעות מרימה טיפה את שולי החולצה שלו, הוא מתנתק ממני.
״מה את עושה?״
אני מביטה בו מבוהלת. ״מה?״
״אל תורידי לי את החולצה, או שום דבר מעבר לזה. יהיה לזה זמן. פעם אחרת.. בסדר?״
אני מביטה בו מבולבלת, והוא מבין שכנראה עשיתי טעות. אני נצמדת אליו יותר ומרגישה את גופו החם על שלי..
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אולי רבע שעה. אבל לבסוף הוא אומר, ״בואי נלך לקחת את הקולה שלנו מהאולם.״
אני הולכת ולוקחת גם את שלו, ומרגישה כל כל טוב עם זה שנישקתי את ליאם, עם כל מה שקרה עכשיו. אני אומרת לו שכדאי לשטוף את הפנים ואת הפה, למרות שאני לא רוצה, אבל יש דרך לנקוט אמצעי זהירות.
״תקשיבי,״ ליאם אומר קצת לפני שאנחנו יוצאים אל המגרש. ״את מדהימה, באמת שכן, אבל שתביני שאסור לי לצאת עם קטינות, ואני גם ככה עושה את זה עוד לפני זה..״
לוקח לי זמן להבין למה התכוון.
יש לו חברה.