"הפסקתי לפחד"

ליהי אף פעם לא פגשה את הבת של שכנתה, גברת רוסבלום, שגרה בדירה ממול. עד אתמול היא אפילו לא ידעה שהייתה לה בת. בכל הפעמים שביקרה את האישה המבוגרת עם החיוך הרחב והפנים המקומטות, היא יכלה להעלות בדעתה שיש לה בת, ועוד כל כך צעירה. אבל להפתעתה הרבה היום היא הייתה כאן, נערה בערך בגילה שישבה שפופה על שרפרף במטבח שלה. היא הייתה מאוד דקיקה, שבירה אפשר לומר. מבנה גוף של ילדה מאשר של נערה שעוד מעט תהיה בת שמונה עשרה. עורה היה חיוור והיו לה פנים רזות עם עצמות לחיים בולטות ושפתים דקות, שערה היה שחור כפחם ואילו עיניה, את צבען ליהי לא הצליחה לראות.
אימא שלה וגברת רוסבלום דיברו בסלון, הן לא הפסיקו לקשקש אף לא לשנייה , הנושא העיקרי של השיחה היה הבת של גברת רוסבלום, אליסה שמה. ליהי יכלה לשמוע את שמה עולה פעמים אחדות בשיחה אך היא ייחסה לכך חשיבות, היא לא רצתה להפריע להן. במקום היא ניסתה להתרכז באליסה שישבה מולה ועד כה אפילו לא הציגה את עצמה למרות שליהי עשתה זאת ברגע שהיא וגברת רוסבלום נכנסו לדירה שלה.
"היי." היא ניסתה לפתוח שיחה אך הנערה לא הגיבה. היא פשוט המשיכה לשבת ללא נוע, מכונסת בעולמה הפרטי.
"שמי ליהי, אני השכנה שלך." לפתע היא הרימה את ראשה וליהי יכלה לראות את עיניה. צבען היה בהיר כל כך, כמעט לבן.
"אני יודעת, אימא שלי סיפרה לי עליך." היא אמרה בקול צלול. למרות שנראה כי היא הסתכלה על ליהי, ליהי יכלה לראות מבטה של אליסה לא היה ממוקד.
"מה קרה לעיניים שלך?" שאלה ליהי את אליסה, שמבטה נדד ממקום למקום.
"אני מניחה שאימא לא סיפרה לך." אמרה אליסה עם חיוך עצוב על פניה הרזות. "אני עיוורת."
ליהי הביטה בנערה הצעירה, שחייבה לעברה חיוך מלא בצער. "מצטערת לא ידעתי." היא אמרה בשקט, מעט נבוכה על ככך ששאלה את השאלה הטיפשית ההיא. אבל אליסה הנידה את ראשה לצדדים. "זה בסדר, לא אכפת לי. את יודעת, אולי בקרוב אני אוכל לראות." לא היה הרבה רגש בקולה אבל ליהי זיהתה התרגשות מסוימת.
"איך?" היא שאלה ללא כל היסוס ואליסה חייכה, הפעם חיוך שמח, נרגש.
"אני לא נולדתי עיוורת, בעקבות מחלה מסוימת הראייה שלי נפגמה. אבא שלי ממן ניתוח בחו"ל, שאם יצליח אז אני אוכל לראות." אלו היו חדשות ממש טובות וליהי שמחה בשבילה, למרות שרק היום פגשה אותה ורק היום הכירה אותה, היא שמחה עבורה.
"זה נהדר!" ליהי הצהירה, עם חיוך גדול על פניה אבל אז החיוך של אליסה נמוג.
"הבעיה היחידה היא שלא בטוח שאני אוכל לטוס." היא אמרה חסרת רגשות לחלוטין. "אני מאוד חולה והמצב החמיר לאחרונה כך שקשה לי לעזוב את הבית."
ליהי לא יכלה להגיב לדבריה של אליסה, היא הרגישה הרבה חמלה ועצב. היא רצתה לעזור לה אבל לא ידעה כיצד, זה נראה כאילו הנערה התייאשה.
"אם אני לא אמות אז אני אטוס, אני אקבל את הראייה שלי בחזרה ואז אני אהיה כמו כל נערה רגילה." אמרה אליסה, באדישות רבה, כאילו היא לא מאמינה שדבר זה אפשרי.
"את נשמעת כאילו את ויתרת." אמרה ליהי, עם דמעות בעיניה. "את נשמעת כאילו את לא מאמינה שזה אפשרי יותר." היא הייתה עצובה, היא כעסה. במובן מסוים היא כעסה על אליסה, אחרי שהיא שמעה את ההתרגשות בקולה כאשר דיברה על הניתוח היה לה קשה לא לכעוס על האדישות וחוסר הרגישות שליוו את הדברים האחרונים שאמרה.
"זה לא זה." אמרה אליסה והעלתה חיוך מעודד על פניה. "לא ויתרתי, אף פעם לא הפסקתי להאמין." ליהי פתחה את פיה להגיד משהו אבל אליסה המשיכה לדבר ולכן היא החליטה להקשיב.
"הייתי כבר במצבים כאלו, שבהם נראה שהכל אבוד. אבל איכשהו יצאתי מהם, פעם אחר פעם נלחמתי וניצחתי , לכן עכשיו אני יודעת שאני אנצח. זה פשוט שכל כך הרבה פעמים זה קרה שכבר הפסקתי לפחד. אף פעם לא הפסקתי להאמין, פשוט הפסקתי לפחד." החיוך החם שליווה את הדברים שנאמרו הביאו חום מסוים לליבה של ליהי. היא הפסיקה לכעוס ובמקום זאת חיוך התפשט על פניה.

הבנות המשיכו לשבת בשקט עד שהגיעה הזמן של גברת רוסבלום ואליסה ללכת. ליהי אף פעם לא ששכחה את מה שאליסה סיפרה וכל יום באה לביתן להתעדכן במצבה. לאחר כשבועיים הבריאות של אליסה השתפרה מאוד והיא סוף סוף טסה לחו"ל, על מנת לעבור את הניתוח עליו סיפרה לליהי והוא עבר בהצלחה.
יום אחד, בסוף שנת הלימודים, לקראת הבגרות האחרונה של ליהי היא דיברה עם אימא שלה.
"את נראית אדישה במיוחד." ליהי הרימה גבה לדברי אימה.
"פעם היית נלחצת כל כך מהבחינות ואילו היום לא נראה שאכפת לך בכלל." ליהי צחקה למשמע דברים אלא והשיבה לאימא שלה: "פשוט הפסקתי לפחד." היא אמרה את אותם מילים שאליסה אמרה לה פעם, מילים שהחזיקה קרוב לליבה.
"אימא אני יוצאת." היא נתנה נשיקה על הלחי לאימה המופתעת ויצאה מהבית. ברחוב היא פגשה את אליסה שנראה כי חיכתה לה.
"מצטערת על האיחור!" היא אמרה עם חיוך מתנצל ואליסה בהתה בה מעט מעוצבנת.
"את ממש אוהבת לאחר." היא אמרה ושתיהן צחקו.