הפרעות אכילה

"קדימה,ג'וזי,בואי נלך לבקר את אחותך." אמר אביה של ג'וזי,פיטר.הוא היה גבוה,היה לו שיער חום ועיניים ירוקות עצובות.
"אני באה,אבא." אמרה ג'וזי ונכנסה לרכב,אמא שלהם נשארה בבית, להשגיח על אחיה הקטן.
ג'וזי ידעה שזו לא הסיבה היחידה שאמא שלה לא באה,היא פחדה לבוא. גם היא פחדה במידה מסויימת מהביקור.
אבא שלה התניע את הרכב ושם מוזיקה.היא שמעה מוזיקה באוזניות שהיו מחוברות לאייפוד שלה.
הנסיעה עברה בשתיקה מתוחה,כזו שאפשר לחתוך אותה בסכין.ג'וזי פשוט לא ידעה מה לומר.נראה שגם אביה לא ידע מה לומר.
פעם,לפני כל מה שקרה,היא אהבה לדבר איתו,על כל מה שקורה בעולם, ועכשיו,הם כמו שני דגים במכונית.
"נו באמת," שמעה ג'וזי את אביה ממלמל בקול רם, "הפוליטקאים האלה, אין להם בושה."
זה היה הדבר היחיד שנאמר במהלך הנסיעה,בשאר הנסיעה ג'וזי פשוט הסתכלה דרך החלון ונאנחה לעצמה.
היא שמעה את השיר, "In the end" של להקת 'linkin park',היא אהבה את השיר,את הקצב שלו.לפחות,כך הייתה יכולה להתנתק זמנית מהעולם.
היא חשבה על אחותה,ליסה,על כל מה שקרה לה.על האישפוז שלה בבית החולים.היא זוכרת את היום ההוא כאילו זה קרה אתמול.
רגע אחד היה נראה שהכל בסדר,וברגע השני אחותה הייתה שרועה על הרצפה, מעולפת.אבא שלה הזמין באותו רגע אמבולנס,וזה היה אחד הרגעים הנוראיים יותר בחייה.היא זכרה כיצד התפללה חזק,חזק בלילה ההוא,מתחננת לאלוהים שאחותה לא תמות.שהיא תהיה ילדה טובה, ושתבצע את כל מטלות הבית.
כמה תמימה היא הייתה אז,חשבה לעצמה.מאז האירוע עברו כבר כמה חודשים טובים,אך כל-כך הרבה השתנה.
הם הגיעו לפתחו של בית החולים והחנו את הרכב.כמעט ולא היו שם רכבים,אז הם מצאו חנייה במהירות.
ג'וזי פתחה את דלת הרכב והסתכלה סביב,המקום נראה יפה,עם עצים וצמחים.היא עצרה את עצמה מלרוץ לאחד השבילים ופשוט להיעלם.
"את מוכנה,ג'וזי?" שאל אביה במתח,ושניהם נכנסו מבעד לדלתות בית החולים.
"כן." מלמלה ג'וזי,היא שנאה את ריחות בית החולים,הם גרמו לה לבחילה.
הם החלו ללכת לאורך המסדרון הלבן והארוך,שהלחיץ עוד יותר את ג'וזי הלחוצה גם ככה.
הם ניגשו לעבר מזכירות בית החולים,ישבה שם אישה שנראתה עייפה מאוד.
"במה אוכל לעזור?" שאלה את אביה של ג'וזי.
"באנו לבקר את ליסה פרקר." אמר אביה של ג'וזי.
"ומי אתם?" שאלה האישה.
"אני אבא שלה וזוהי אחותה." אמר אביה של ג'וזי בקוצר רוח.
"בסדר," אמרה האישה ויצאה מן המזכירות דרך דלת צדדית, "אם כך, בואו איתי."
היא ואביה הלכו אחרי האישה במעלה המדרגות,נראה היה שהעלייה מזדחלת לאיטה.ג'וזי קיוותה שלא יגיעו ליעד,אבל,מצד שני,כבר רצתה לראות את אחותה.
בסופו של דבר,הגיעו לקומה השלישית ופנו ימינה.למעלה היה שלט שעליו היה כתוב, "המחלקה הפסיכיאטרית."
צמרמורת עברה בגופה של ג'וזי,היא נזכרה בכל הסרטים שראתה על בתי משוגעים,היא ידעה,כמובן שזה אינו אמיתי,אבל,בכל זאת.
לאחר מכן,הם פנו שמאלה וירדו במדרגות,הם הגיעו למסדרון רחב ידיים.
היו שם הרבה נערות שדיברו ביניהן,ג'וזי נעצה בהן עיניים סקרניות אך גם מזועזעות.
הן נראו כל-כך שבריריות ורזות,שמכה קטנה תשבור אותן לרסיסים.
"שלום," אמרה אחות אחת בחלוק לבן,שהסתובבה ליד המיטות ולעיתים דיברה עם הנערות. "אני אליס.את מי באתם לבקר?"
"באנו לבקר את ליסה פרקר." אמר אביה בעצבנות,מהציפייה לראות סוף כל-סוף את ביתו.
"ליסה,הו כן…" מלמלה האחות והמשיכה, "בואו,המיטה שלה נמצאת בקצה החדר."
ג'וזי ואביה הלכו מאחורי האחות.ג'וזי הרגישה מוזר,מעיין הרגשה באוויר. החדר היה גדול אמנם ומקושט בכל מיני דמויות,אך,רובו היה לבן,משהו העיק לה בחדר.
הם הגיעו לקצה החדר,על המיטה הייתה שרועה נערה שנראתה כבת שבע-עשרה לערך.
בהתחלה לא זיהתה אותה וחשבה שזו עוד אחת מן המטופלות פה. אך,תווי פניה נראו לה מוכרים.ואז הבינה,זו אחותה,ליסה,שלא ראתה כל-כך הרבה זמן.
היא נראית כל-כך שונה,חשבה לעצמה.לא דומה כלל לליסה שאני זוכרת.
מעניין אם גם אביה חושב ככה.
"ליסה,ליסה," אמרה האחות וטפחה בעדינות על כתפה, "הגיעו לבקר אותך."
בבת אחת,ליסה,שפניה היו מושפלות הרימה אותן בפתאומיות.היא הסתכלה על ג'וזי ואביה במין הבעה מוזרה כזו,לא מובנת.
"שלום,מתוקה," אמר אביה וניסה לשבור את הקרח, "איך את מרגישה?"
היא הסתכלה עליו לשנייה ואז הפנתה את מבטה לעבר ג'וזי,ג'וזי הרגישה כיצד היא בוחנת אותה בסקרנות ואז מחייכת חלושות.
אביה של ג'וזי התיישב בקצה המיטה והחל לנסות לדובב את ליסה,הוא שאל אותה מה נשמע,ואיך הטיפול מתקדם ועוד ועוד.
בשלב מסויים הציע לה ממתקים,והיא סירבה בשאט נפש.
"נו באמת,ליסה," אמר בקול שקט,מתחנן, "לפחות תאכלי משהו."
"אבא," אמרה ליסה בטון מעוצבן, "גם ככה מאביסים אותנו פה."
אביה נאנח ועצם את עיניו,הוא נראה מיואש וחסר אונים לגמרי,גם היא הרגישה כמוהו בדיוק.
"ג'וזי," אמר לה אביה בשקט, "אני הולך שנייה לשירותים,תישארי עם ליסה לשנייה."
היא לא ממש רצתה בכך,אולי מפני שלא הבינה כבר את אחותה.ג'וזי זכרה את כל השטויות שהן עשו,איך למשל,כשהיו קטנות החביאו תולעת וגידלו אותה במשך חודש עד שאמא שלהן זרקה את הקופסה.או כשהבהילו עד מוות את בן השכנים.
אבל כל זה חלף ועבר,התקופה הזו כבר עברה.
אבל היא לא אמרה את כל זה לאביה,היא הניחה שהוא זקוק לזמן התאוששות.
אביה יצא מן החדר,והיא וליסה נשארו לבד.החלה לכאוב לה הבטן.
"נו,ג'וזי," אמרה ליסה והוסיפה, "אל תתביישי,שבי איתי."
ג'וזי היססה ואז התיישבה על קצה המיטה.היו לה כל-כך הרבה דברים לספר לאחותה אבל היא לא ידעה מאיפה להתחיל.
"נו,אחותי הקטנה," אמרה ליסה בחיוך, "אז מה חדש?"
"הכל בסדר," אמרה ג'וזי ביובש, "מה איתך?"
"מנסים לשרוד בגיהנום." אמרה ליסה.
"אני בטוחה שלא כל-כך גרוע פה." אמרה ג'וזי בהזדהות.
"אחותי,אחותי…" אמרה ליסה בהומור, "את לא מתארת לעצמך כמה נורא פה."
הן המשיכו לדבר,אך ג'וזי נמנעה מלשאול את השאלה שממש הטרידה אותה.
היא הניחה שגם ליסה לא יודעת את התשובה לשאלה הזו.
"מה קרה?" שאלה ליסה לפתע, "את נראית עצובה."
"שום דבר." מיהרה לענות.
"ג'וזי,אני מכירה אותך מגיל אפס,אני יודעת כשמשהו קרה לך."
"סתם," אמרה ג'וזי, "אני פשוט תוהה,מתי תחזרי הביתה?"
"אני באמת לא יודעת." אמרה ליסה חלושות.
ג'וזי לא הייתה יכולה לשלוט בזה והחלה להתייפח.היא כל-כך קיוותה שהכל יחזור לקדמותו,שאחותה כבר תחזור הביתה.
"די,ג'וזי,אל תבכי בגללי." אמרה ליסה וחיבקה אותה בחוזקה עד כמה שהייתה יכולה.אך ג'וזי המשיכה לבכות.
"זוכרת כשהיית ילדה קטנה ונפצעת,זוכרת איך עודדתי אותך והקראתי לך סיפור. אמרה ליסה בניסיון לעודד את ג'וזי.
"כן," אמרה ג'וזי וחייכה, "וזה היה דווקא כשההורים לא היו בבית."
ג'וזי נשכבה ליד ליסה והן החלו להעלות זיכרונות מהתקופה שהיו ילדות קטנות.ממש כמו פעם,חשבה לעצמה ג'וזי,חבל שעכשיו אין לנו את כל הזמן שבעולם.
תגידי,שאלה לפתע ג'וזי, "למה זה קרה דווקא לך?"
"אני באמת לא יודעת," אמרה ליסה, "הפסיכולוגית אומרת שזה בגלל הערכה עצמית נמוכה,שטויות במיץ עגבניות.אני מעריכה את עצמי,אבל לא כשאני במצב הזה,שמנה כל-כך."
"את לא שמנה." התרעמה ג'וזי,אך נזכרה שאחותה לא נרפאה לגמרי מן המרפאה.
"אל תגידי את זה," אמרה ליסה בתחנונים, "בבקשה,בואי נדבר על משהו אחר."
ג'וזי נשכבה ליד ליסה,והן החלו לדבר על הא ועל דא.
ג'וזי סיפרה לליסה על המורה להיסטוריה החדש שבא ללמד בכיתתה.היא נהנתה לראות את תגובתה של אחותה, היא שאלה המון שאלות אודותיו וצחקקה כמעט כמו נערה מתבגרת רגילה,כמעט.
"אוי,ג'וזי,מזמן לא צחקתי ככה." אמרה ליסה תוך כדי צחוק וחיבקה אותה.
"את זוכרת את היום שהתעלפת?" שאלה לפתע ג'וזי,ללא מחשבה תחילה.היא לא רצתה להפוך את המפגש הזה ליותר עצוב ממה שהוא.
"כן," אמרה ליסה בקול עצוב, "זה היה מוזר כל-כך,חוויה של כמעט-מוות."
ג'וזי החלה להרגיש רע עם עצמה,היא הרי באה לכאן בכדי לבקר את אחותה,לראות מה שלומה.לא להעלות זכרונות כואבים מן העבר.
"סליחה," אמרה לפתע ג'וזי, "אני יודעת שקשה לך עם הנושא הזה."
"זה בסדר," אמרה ליסה בהבנה, "אני מבינה שזה מסקרן אותך,שאת רוצה לדעת מה קורה לי.לפחות זה לא כמו עם אמא,היא בקושי באה לבקר,וכשהיא באה אני רואה שהיא מתביישת בי,כאילו שזו בושה שיש בת כמוני במשפחה."
ג'וזי חשבה לעצמה כיצד השתנתה אמה לאחר כל מה שקרה,כשהיו ילדות קטנות נהגה לומר שהיא 'האמא הכי שמחה בעולם',ועכשיו,אמה נעשתה מודאגת ועצובה.היא נזכרה כיצד לילה אחד שמעה אותה מתייפחת במיטתה בקול שקט.
"ליסה," אמרה ג'וזי בשקט, "אולי תנסי לשפר את המצב שלך,לפחות קצת?"
"חשבתי שדווקא את תביני," אמרה באכזבה, "את חושבת שזה כל-כך פשוט,כששוקלים אותך כל זמן,כשהאחיות עוקבות אחרייך לכל מקום,אפילו לשירותים?"
ג'וזי נעלבה מן הנימה שבה דיברה אחותה,אני רק ניסיתי לעזור לה,חשבה לעצמה.היא הפנתה את פניה לצדה השני של המיטה.
ליסה שמה לב מיד שמשהו אינו כשורה,היא ניסתה לפנות אל ג'וזי,אך ללא הועיל.
"ג'וזי," אמרה ליסה, "אני באמת מצטערת,לא הייתי צריכה לדבר אלייך ככה.פשוט,עם כל מה שקרה לאחרונה,הייתי כל-כך עצבנית וכועסת."
ג'וזי הפנתה אליה את מבטה ואמרה, "אני מבינה.אבל אני עדיין חושבת שלא היית צריכה להגיב כך,בסך הכל ניסיתי לעזור לך."
"אני מצטערת." אמרה ליסה בצער וחיבקה את ג'וזי בכוח ככל שהייתה יכולה.זרועותיה היו שבריריות וחיוורות במיוחד.ג'וזי ניסתה לא להסתכל עליהן,אך לא הייתה מסוגלת.זרועותיה ורגליה היו כל-כך כחושות ורזות, כמו רגליים של עכביש,חשבה לעצמה.
ליסה שמה לב שאחותה נועצת מבטים בגוף שלה,היא לא כעסה עליה,זו הייתה תגובה נורמלית.
"די,ליסה,את מוחצת אותי." אמרה ג'וזי תוך כדי צחקוקים.זה היה כמעט כמו לפני המחלה,לפני מה שקרה.כמעט.
"ואני אמשיך אם לא תסלחי לי." אמרה ליסה,היא ניסתה לדבר בנימה רצינית,אך היא החלה לצחוק בקול רם.
הן המשיכו לדבר ביניהן,ג'וזי ניסתה כמה שאפשר לא להזכיר את המחלה אך היה נראה שהכל קשור בעקיפין אליה.
"זוכרת איך שיחקנו ארץ עיר כשהיינו קטנות?" שאלה ג'וזי לפתע,בניסיון למצוא נושא לשיחה שאינו מעציב מדי.
"כן," ענתה ליסה וחייכה חיוך נוסטלגי, "ואני זוכרת שאת המצאת כל הזמן מדינות חדשות."
"ומה איתך,את המצאת מין חדש לגמרי של צמחים," אמרה ג'וזי והוסיפה, "אין כזה צמח קרמבולה."
"דווקא יש." אמרה ליסה בעקשנות וצחקקה.ג'וזי זרקה עליה כרית והתפתחה ביניהן מלחמת כריות.
בדיוק כשג'וזי החלה להרגיש יותר בנוח בחברת אחותה,אביהן חזר מהשירותים.הבעת פניו הייתה משונה,מהולה בצער.
"אני מצטער שהתעכבתי כל-כך הרבה זמן." אמר לג'וזי ולליסה.
"קח את זה בקלות,אבא," אמרה ליסה בנימה שמחה, "אנחנו מבינות."
"כן…" אמר אביהן בהיסוס, "מה שלומך,ליסה,איך את מרגישה?"
"נפלא,הודות לג'וזי." אמרה ליסה והביטה בג'וזי במבט אוהד.אביהן נראה שמח למראה השינוי שניכר בפניה של ליסה.
הוא הביט בשעון על פרק כף ידו ונראה מודאג,ג'וזי שמעה אותו ממלמל לעצמו.
"אני מצטער,ליסה," אמר אביהן בעצב, "אך,לג'ארד יש אסיפת הורים ואני מוכרח לבוא."
"אני מבינה,זה בסדר," אמרה ליסה, "אתה יכול לתת לי דקה להיפרד מג'וזי."
"כן,בוודאי," אמר אביהן ולג'וזי אמר, "אני אחכה לך בכניסה למחלקה."
הוא נפרד מליסה במהירות וחיבק אותה.היא נראתה עצובה במקצת.
"ליסה," אמרה ג'וזי בעצב, "אני לא רוצה ללכת.היה כל-כך נחמד איתך."
"גם לי היה נחמד איתך," אמרה ליסה, "אבל אנחנו לא נפרדות לנצח,את תבואי בשבוע הבא,נכון?"
"ברור שכן." אמרה ג'וזי וחיבקה את ליסה,היא כל-כך התגעגעה אליה. חבל שהביקור הזה נגמר כל-כך מהר.
היא נפרדה מליסה וחצתה במהירות את המחלקה,שם חיכה לה אביה.
במכונית,כשהם נסעו בחזרה,שאל אותה אביה איך היה הביקור.
ג'וזי ענתה שהביקור היה בסדר,ושהיה נחמד לפגוש את ליסה.היא הרגישה שהיא חוזרת שונה,שונה מג'וזי שלפני הביקור.